שוקולד מנטה מסטיק

קשה לדבר על אלבום הבכורה של ג'ם, הנערה החדשה בשיכון, בלי להזדקק להשוואות לדיידו. זה לא רק ששתיהן שרות במין ליטוף כזה, חצי נעים חצי משמים, על רקע אלקטרוניקה רכה – גם הביוגרפיות שלהן משובצת בפרטי טריוויה דומים להפליא. שתיהן ניהלו סוג של קריירה באגף הדאנס לפני שפרצו כבייבז מיינסטרימיות לכל המשפחה – דיידו כסולנית מזדמנת עבור ההרכב של אחיה, פייתלס. ג'ם כסוכנת די.ג'ייז וכפרומוטרית/ מנהלת/ שותפה (תלוי על איזה אתר אינטרנט אתם סומכים) בלייבל הברייקביט של אדם פרילנד, מארין פרייד. שתיהן נאלצו להתייבש בפינה במשך זמן רב עד שהעולם גילה אותן. לשתיהן שת"פ עם כוכב מדרגה ראשונה – דיידו בתור סמפול אצל אמינם, ואילו ג'ם כתבה עם גיא סיגסוורת את "Nothing Fails" למדונה. שתיהן בריטיות שזכו להצלחה בזכות אמריקה, וכמובן, שתיהן מצוידות בלוק בת השכן התמימה ומשתמשות רק בשמן הפרטי. אם כי בעוד דיידו נראית קצת כמו קבב עם קארה, ג'ם היא אחותה האובדת של בת אורטון.

לא רק בתווי הפנים, גם בסאונד של ג'ם יש משהו יותר מעניין מבבית החרושת ללהיטים של דיידו. זה אמנם לא חורג לרגע מגבולות הפופ הנקי והמלוטש, אבל ההפקה היפה והסימפולים המעניינים מעניקים לחלק מהשירים של ג'ם טוויסט קטן ומיוחד - פה ילדים משחקים, שם מקהלה נחתכת ומודבקת על הביט. זה כנראה המקום להזכיר את יועד נבו, שאחז במושכות ההפקה באלבום. יותר משהוא הנציג "שלנו" בבריטניה והבעל של מירי נבו, הפך נבו בשנים האחרונות לאחד ממפיקי הפופ הבולטים בממלכה המאוחדת, כשברזומה שלו גם השוגהבייבז, סופי אליס-בקסטור והדנדי וורהולז.

די ברור שלג'ם יש את מה שצריך בשביל לשחק אותה בעולם ובשביל שגלגל"צ ישכבו על הגב ויפשקו רחב בכל פעם שהיא בסביבה. היא נעה בעדינות על הגבול שבין קו?ל לקיטש רכרוכי, אבל לפעמים לא ברור באיזה צד של הגבול היא נמצאת. זה עשוי להמאיס אותה בסופו של דבר בקרב קהלים מסוימים (אצלי, למשל), אבל סביר להניח שבחורות עדינות בכלל ומעריצים של דיידו בפרט ירביצו נשיקה צרפתית לסטריאו עם תום כל האזנה.

ג'ם, "Finally Woken" (הד ארצי, BMG)

בשעה שהכוכבים הנולדים בישראל עושים בערך הכל חוץ מלהוציא דיסקים, קלי קלרקסון, זוכת כיתת 2002 של "פופ איידול", כבר מנפיקה אלבום סולו שני, "Breakaway". נו, באמריקה יודעים לדפוק קופה. וכנהוג באגפי הקופה הרושמת של הפופ, קלרקסון מגלה גמישות סגנונית מרשימה. בעוד שבאלבום הבכורה שלה מלפני שנתיים היא רכבה על האר-אנ'-בי הרך בניחוח כריסטינה אגילרה פינת מריה קארי, עכשיו היא שוחה כמו כולן ברוק-אנ'-רול הרך - מצדיעה לאלאניס מוריסט, לוקחת שיר מאווריל לאבין ורוצה להיות חברה (אפלטונית) של מלאני סי.

ההפקה, חייבים לציין, פרפקטו. גם חלק מהשירים בסדר. שתי נקודות למקס מרטין מתהילת בריטני ספירס ולצוות גדול של מפיקים וכותבים נוספים. אין ספק שבשביל קהל היעד, ילדות בכיתות א'-ז' בערך, הדיסק הזה מושלם לגמרי - לפחות עד שייצא האלבום החדש של בריטני. רק שבאותה מידה אין ספק שכמה שקלרקסון על גג העולם היום, ככה מחר אף אחד לא יזכור ממנה. אין לה שום ערך מוסף מעבר לשכפול הנוסחאות. חינני, מוצלח ומדויק בפנייתו לקהל היעד ככל שהדיסק הזה יהיה – התוקף שלו יפוג עם בוא האופנה הבאה. וכיוון שממילא אינני ילדה בכיתה א' כבר כמה שנים, הריני להיפטר ממנו כבר עתה.

קלי קלרקסון, "Breakaway" (הד ארצי, BMG)

לפני עשר שנים היתה אלאניס נערת רוק מתחילה. רק שלהבדיל מהקשקושים של נערות הרוק של ימינו אנו, אלאניס של פעם ידעה לא רק לצרוח, אלא גם לתפוס בביצים. אמנם מאז "Jagged Little Pill" היא הפכה לדודה מבאסת ורוחנית עד כדי כך שכבר אי אפשר להאזין לאלבום הזה בלי תעוקת לב, אבל "You Oughta Know" היה ונשאר אחלה שיר. וגם אי אפשר להתעלם מההשפעה של מוריסט על הגל הנוכחי של אפרוחיות באולסטארז וצמידי הזעה.

כדי לחגוג עשור לאלבום ההוא, שכבר הפך לחלק מהקאנון של המוסיקה הפופולרית ומככב בהרבה רשימות סיכום מדגם "האלבומים הכי טובים בעולם", מוציאה אלאניס את הגלולה בגירסה אקוסטית. רעיון שיווקי מעולה, אגב, שאמור לשבת בול על המעריצים שלה מפעם, שהתבגרו גם הם בעשור שחלף והפכו ודאי ליאפים עשירים וחובבי אנפלאגד.

חלק גדול משירי האלבום נשארים יפים גם במערומיהם, והעיבוד שהוענק להם לא רע. הגלולה האקוסטית אינה בגדר האסון שאפשר היה לנבא שתהיה, בהסתמך על נפתולי הקריירה של מוריסט בשנים האחרונות, וזה דיסק שבהחלט נחמד להעביר איתו שעה ברקע. אבל המקור, כמובן, עדיין עדיף פי אלף. ובכלל, השאלה המעניינת ביחס לדיסק הזה היא האם הוא מצליח להציג את אלאניס באור חדש, כזה שיחזיר אותנו להתעניין בשיריה ובה. התשובה, חוששתני, היא לא.

אלאניס מוריסט, "Jagged Little Pill Acoustic" (הד ארצי, Maverick)