משפחה זה כואב

טקס פרסי הטלוויזיה אתמול התחיל בבום שאף אחד לא יכול היה לצפות. אחרי התעלפותו המתוקשרת של שלומי סבן ב"כוכב נולד" שניות לפני כן ומראה פניו המבוהלים של צביקה הדר היה קצת קשה להתחבר לטקס המפונפן. עם זאת, יש לציין שלעומת הספיישלים הקודמים של קשת דווקא הטקס הנוכחי לא נזקק לעזרים חיצוניים והיה חינני, מצחיק ולא מתיימר.

הדבר החשוב ביותר בטקס פרסים הוא מגוון המועמדים האיכותיים מתוך ההיצע הכולל של אותה שנה. מועמדים שהקהל מכירם לפחות כמו שהאקדמיה מכירה. נשמע טריוויאלי? בלא מעט טקסי פרסים ששודרו כאן היו מועמדים סרטים שעוד לא הגיעו לבתי הקולנוע או סדרות גרועות שנדחפו על מנת לאכלס בקושי את החמישייה המועמדת, אך השנה הטלוויזיה בישראל הייתה מצוינת. אמנם לא כל השידורים נגעו בשמיים, אבל עדיין מדובר במצב הגיוני. מתוך כמה הפקות מקור אחת בהכרח תהיה מעולה, וככל שיש יותר מאלו היצירות הטובות יתרבו. עם סרטי הטלוויזיה של הכבלים, סדרות המקור של זכייניות ערוץ 2, מלחמת הטלנובלות וסרטי התעודה של כולם היו השנה הרבה שעות ישראליות בפריים טיים, לא עניין שיש לזלזל בו.

הבחירה בטקס גלובוס הזהב כמודל לחיקוי על פני פרסי האמי הייתה נכונה. כל ניסיון לחקות את היכולת האמריקאית לזהור בתוך בגדי ערב חנוקים באולם צפוף היה מגוחך ופתטי. טקס גלובוס הזהב גם הוא מעונב, אבל הישיבה ליד השולחנות גורמת לו להיראות משוחרר יותר ופחות לחוץ. ומדוע זה מתאים? כי הטקס הישראלי לא יכול להיראות לא ישראלי. המוזמנים לובשים בגדים של קסטרו, המקום נראה תמיד כמו אולם חתונות, השטיח זול והכוכבים לא מיליונרים כמו בהוליווד. לזכותו של הטקס אתמול יאמר שהוא לא ניסה לרדת מהארץ. גיא פינס ציין שהאווירה משפחתית וצדק. נדמה היה אתמול שכל משתתפי הטקס ישבו לסדר פסח מוקדם מהצפוי ופרגנו זה לזה אחרי שנה של קיטורים מאחורי הגב.

אסי כהן, שפתח את לאירוע, הוא אולי הכלבויניק של קשת ומופיע בכל אירוע שמפיקה הזכיינית, אבל משהו בו כל כך סימפטי עד שקשה לו להמאיס את עצמו. המערכון המצולם א-לה בילי קריסטל באוסקר היה מצחיק ומדויק - שלא לדבר על הסצינה הבלתי נשכחת והאירוטית בים. הקטע שלו היה כמעט קצר מדי, ולמרבה המזל פרס השחקן הטוב ביותר אילץ אותו לעלות לבמה שוב. אבל גם המנחים שהגיעו אחריו לא אכזבו. למעט צופית גרנט, שהגדילה לעשות וסיפרה על הבמה שהטבעת שלה נפלה בשירותים, היו השילובים מוצלחים ברובם. כשהתעצלו הכותבים וקשקשו משהו בסגנון "מה אנחנו צריכים לומר עכשיו?" זה היה טפשי. כשהם הקדישו לכך זמן ההשקעה השתלמה, כמו למשל איל קיציס ועינב גלילי, שהגישו מערכון מעולה עם עקיצות לצביקה פיק, לטלנובלות ולחזה המפואר של שירי מימון.

אחד ממוקדי העניין בטקסים ההוליוודיים הוא מקבלי הפרסים. הם יפים, נוצצים ומצליחים – ואין זה משנה כלל שהתודות שלהם משמימות וארוכות כאורך הגלות. בארץ קשה לחכות בציפייה דרוכה לדברי הזוכים. כשרואים את אורלי זילברשץ בנאי מדוושת באופניים ברחובות תל-אביב, אז דברי התודה שלה מתקשים להסעיר. אבל את המחסור בנצנצים השלימו נאומים חייכניים ומשעשעים. אולי בגלל האווירה הנינוחה וקטעי המעבר המוצלחים הרשו לעצמם הזוכים לומר הכל. זילברשץ בנאי קיטרה שהיא רוצה כבר לעזוב את המקצוע אבל כל הזמן נותנים לה פרסים, ואברי ולינוי – בבדיחה הכושלת של הערב - שלפו פתקים גדולים והסתפקו ב"וואו" ו"תודה". את פרס הנאום הביזארי מקבלת דנה מודן, שלא התאפקה וסיננה "אז לא אהבתם איך ששיחקתי, אה?". אפשר לתת לבחורה פרס, אבל אי אפשר להוציא אותה מפולניה.

הטקס לא היה חף מטעויות ופשלות, אבל האווירה הקלילה והכה ישראלית גרמה לכולן להיסלח. גם אם הפרסים היו צפויים, שלומי סבן סיפק מספיק דפיקות לב לצופים לערב אחד. בין התודות ההזויות, הלבוש המרושל לרוב והאולם שתכף הופך לבר-מצווה הבאה צריך לזכור דבר אחד – האנשים שישבו בחדר יצרו השנה טלוויזיה מעניינת ומגוונת וטקס הפרסים היה נחוץ להם בדיוק כמו למסע היח"צנות הבא של קשת. יש לקוות רק שבפעם הבאה יקנו קרן מור ושות' ג'ינס חדש במקום זה ששוכב בארון. על שמלת ורסצ'ה כנראה עוד אין על מה לדבר.