פנתרים במרתף

חמישה ילדים, אולי בני שש, לבושים בלבן, מחזיקים ביד אחת זה את זה ובשניה סל, מה שנקרא "טנא". האיור הנ"ל, ככל הנראה על בסיס תמונה מערב שבועות בגן ילדים, מעטר את האלבום הראשון של My Second Surprise. במוזיקה, לעומת זאת, אין זכר לתמימות הילדותית, אי הנוחות, ובעיקר הישראליות שעל העטיפה. המוזיקה של M2S (קיצור מתוחכם, הא?) בטוחה בעצמה וערמומית, מחפשת כיוונים בין דאוס, אליוט סמית ואפילו ביטלס (כן, אני יודע שזו חוכמה קטנה להגיד את זה על להקת רוק).

M2S זה בעיקר אייל ניסטור, שמארח באלבום, מלבד שני החברים הרשמיים האחרים (שמעון רגב ולני בן בשט), קאדר נאה של נגנים, ביניהם אדם שפלן, רע מוכיח ואורי כינרות. המגוון מביא גם לשינויי סגנון תכופים, מאוירת הדאוס המערבונית של "Meeting’s Over", דרך המרימבה-לאונג' של "Dance Around" ועד לואו-פיי ב-"Perfect Cure" – כל זה עוד לפני שהגענו לשיר 5. מה שמציל את האלבום מפיזור מוחלט הם ההגשה האחידה והכתיבה הטובה של ניסטור. אתנחתא דרמטית-קומית ניתן למצוא בדמות כיסוי מפסונתר ל-"This Ain’t Love" של ספילר (קלאסה, לפי הממצאים האחרונים). ההצהרה של ניסטור – לפיה הוא מצפה להזמנה מבק ודאוס למועדון המטאפורי שלהם – מוגזמת, אבל האלבום שלו יכול בהחלט לשבת איתם על אותו מדף.

מיי סקנד סורפרייז, "Avoidance As A Way Of Life" (סטאג פרנזי)

Swim, השני של עמרי לוי, הוא בעיקר תקליט ביתי. הוא נכתב, בוצע והוקלט בבית, והוא ממילא לא מתאים להשמעה בשום מקום מחוץ לחדר השינה (ורצוי מאוחר בלילה). כאילו כדי להדגיש את התחושה הזו, כבר בתחילת השיר הראשון, "Insecure", שומעים ברקע צלצול טלפון מפינת החדר. יחד עם זאת, ובניגוד לחבריו לז'אנר הסינגר-סונגרייטרים, הרבה מהשירים מתוזמרים עם כלי מיתר, פסנתר, מקלדות ועוד צבעים שיוצרים עושר אבל שומרים על אינטימיות. לוי מלנכולי (גם אם לא דכאוני) כמעט לכל אורך התקליט, מגניב מדי פעם חיוך אירוני, אבל מדבר בעיקר על פרידות, עצב, אהבה לבחורה שאיננה, ציפייה לזאת שתחזור ושאר מיני. השיא של האלבום הוא "Falling", שיר אהבה/אכזבה, מריר ומקסים.

האלבום יוצא דרך "המרתף", ספק לייבל, ספק דף באתר של פאקט רקורדס (שכמו אלביס ומאיר אריאל, ממשיך למכור תקליטים יפה גם אחרי מותו), המוקדש בעיקר לבחורים מופנמים עם גיטרה אקוסטית. בתור הבוס של המרתף, לוי הקפיד על אריזה טכנולוגית מושקעת - באתר היפה שלו אפשר להוריד בחינם את כל השירים ולקרוא את המילים, והמפרגנים מוזמנים לרכוש אותו בפאקט. ואם כבר, אספר שזכויות היוצרים של לוי מוגנות ע"י Creative Commons, מתודה מתקדמת לקניין רוחני שמתהדרת בסלוגן Some Rights Reserves.

עמרי לוי, "Swim" (בייסמנט)

הברווזים של אק דאק לקחו את המונח מיני-אלבום לקצה. הלייבל הירושלמי התחיל להוציא סדרה של דיסקים 3 אינץ' (הקטנים האלה) בשם "Ducks Don't Swim In Swamps", שעושה כבוד לכמה ממקורות ההשפעה שלהם. הראשון בסט הוא אמן המוזיקה הניסיונית והרעש רן סלווין, תחת השם "רסס". העבודה הנוכחית נכתבה למעשה ב-2001, והיא נעה לכל אורכה על המתח שבין צורה לחוסר צורה.

למרות השימוש וההתכתבות עם אלמנטים מוזיקליים "קונבנציונליים", כמו מהלכים מלודיים, צלילי סנייר אמיתיים ומקצבי דראם-אנ'-בייס (2001, נו), רוב הזמן המוזיקה מנסה לשבור את המגבלות שמוטלות עליה וחותרת לאנרכיה. בשיאו, למשל ב-"Early Hope" או "The Good Season", סלווין מצליח ללכת על הקו הדק הזה וליצור סדר בתוך הכאוס, הווה אומר יופי; בשאר הזמן נשארים משחקי סאונד ורעש, שידברו רק למי שרוצה לערער על המונח "מוזיקה".

רסס, "Type/+" (אק דק)

בן בלבינדר, גם הוא מחברי "המרתף", הוציא את "אכול כפי יכולתך", והוא לא בקטע של הדיכי כמו רוב חבריו ללייבל. הוא פופי, חשמלי, רועש, בטוח בעצמו ומלא הומור ציני. וכאילו זה לא מספיק, הוא גם בעברית. יש משהו כיפי (במובן הנובלמני של המילה) במוזיקה ובעיקר בהגשה, אבל גם נודף מהאלבום ריח כבד של מאמץ יתר, שמתחזק כששמים לב שמאחורי השירה מסתתרים טקסטים סתמיים. גם אותו אפשר להוריד במרתף, או לקנות במחיר סמלי עם עטיפה שווה.

בן בלבינדר, "אכול כפי יכולתך" (בייסמנט)

קטמין הוא הצד המלנכולי והרגיש של אסף תג'ר (פמילי בוצ'רס). קצת לא נעים לי כלפי החדש שלו, "Lag". אני מזהה בלו-פיי שלו שהוא רגיש, אישי, כנה, עמוק וכו' וכו', ובכל זאת לא הצלחתי להתחבר אליו, שלא לומר השתעממתי. גם אחרי כמעט עשר שמיעות (הרבה יותר ממה שאני מפרגן לאלבומים), הוא פשוט מתנזל לי באוזן. חברים חכמים ממני אומרים כי מדובר באלבום שאפשר להתהפנט עליו. תחליטו אתם.

קטמין, "Lag" (נו_דיסטריביושן)