תשע בריבוע

מיטב הקלישאות עולות לאחר הדרמה שסיפקה אתמול כוכב נולד: תכנית מעלפת? כמובן. איש לא יוכל להכחיש שהתכנית ניזונה מדרמות, כמו פרשת הזיופים, ולכן מפיקה באופן עצוב מעט ומבלי להתכוון רווח מהמתמודד המועד. אך מה שחשוב הוא, שבניגוד לרובן המכריע של תכניות "כוכב נולד 3", זו של אמש לא הייתה זקוקה לדרמה, היא הייתה אולי הטובה ביותר העונה.

אפילו ההומאז' שעשו אמש לשנות ה-80' ול"להיט בראש" - עם הוצאת שוש עטרי ממרתפי רשת ג' לפרונט הנוצץ ואל מול אלפי מעריצות אוהד אלישע, שהמושג "פיצוחים" מזכיר להן רק קיוסק בעפולה - היה נסבל. כמובן, ברמת הדאחקייה הכללית ששולטת בתכנית ומזכירה אווירה של מסיבת תיכון. גם צביקה הדר, עטוי בשאריות הבגדים של Wham!, לא קילקל. מול ה"עבש, מבאיש ומעופש" שסיפקו לנו תכניות קודמות, קיבלנו "חדש, חדיש ומחודש", שעורר תחושת נוסטלגיה נעימה והחזיר לחיים את אחד האלמנטים החשובים ביותר בתכנית – הצדעה למוזיקה הישראלית.

אך מה שבאמת הפך את התכנית לטובה, היה הקצב הרצחני שנכפה עליה מתוקף אילוצי לוח המשדרים, ושהביא אותם לדחוס תשעה מתמודדים, זמן הצבעה, מעברונים ושיר משותף, סגמנט שופטים ותוצאות - וכל זאת בשעה. לכל מתמודד ניתנה זכות השירה ל-90 שניות, המעברונים הקצרצרים לא העיקו, דבר השופטים היה מהיר כמשפט שדה והתוצאות הגיעו בקצב כה מהיר, עד שאחד מהמתמודדים חטף סחרחורת. אבל את זה אתם כבר יודעים.

בדגימות השירים על סרט נע שהובאו אמש, קל הרבה יותר להביא את המתמודדים לדין מזורז. שלומי סבן, חנוט במראה הקסטרו השליט העונה (צווארון מעל חולצה), נתן ביצוע פרווה לאחד הלהיטים הכי סתמיים באייטיז, "שירו של שפשף". שיר ביטון, בלהיט האודישנים "ימי התום", הייתה מדויקת כהרגלה ונעימה לאוזן, אך שוב לא סוחפת. במובן זה, ביטון היא כמו לראות צילום יפה של גלים, במקום לצפות בתנועתם האמיתית ולהשתכר מריח המלוח. ואגב, שיר, הימנעי מלאסוף את השיער לקוקיות ובמקביל לגנוב עגילים משושנה דמארי, זה מדגיש את העובדה שיש לך אוזניים גדולות.

מישאניה (!) קירקילן ממשיך לתת את המשקל הקומי של העונה, עם הבחירה אמש ב"סינדרלה" הקאמפי של סקסטה, טראש אייטיזי מזוקק. קירקילן, נישא על אהדת הקהל, השתחרר ונתמלא בטחון עצמי. התוצאה - הופעה מלאת פאתוס של רוקר מוסקבאי משופשף, בפנים רציניות ותנועות גוף חדות. ושוב, עם המבטא שיביא אתכם לכתוב תגובות נאצה, אך גם להסכים עמוק בלב שהוא מהווה מכשול בדרך לקונצנזוס המוזיקלי ("אל תמתיני לו, הוא לא יפוא, סינתרלה!"). אוהד אלישע הוכיח שוב שהוא לא מסוגל להחזיק אף שיר, אפילו אם הוא שטנץ ספרדי-ברוזאי רפטטיבי כמו "בלבך". עם חוסר דיוק משווע בכל תיבה ותו, ועם זיוף וצרידות שגורמים גם לחתולה שלי לטפס על קירות, אלישע הוא בדיחה מזמרת, אך גם הבחור הכי יפה ב"כוכב נולד" ובעל נחישות של רכבת העמק. מי יכול לעצור אותו בדרך לגמר?

נעמה לוי עשתה חסד ל"גיבור גדול", כשמחקה כל זכר לפומפוזיות הרוקיסטית של סי היימן, מהסממנים היותר מזוויעים של האייטיז. עם קול עוצמתי, ביצוע מדויק והביטחון שצברה בהופעתה, לראות את לוי הפך לנסבל. אך כרגיל, אין בה שום ערך מוסף; עמרי רוטברד זכה אמנם לעיבוד מוזר ל"אהובתי" (והיה נראה אכן מאוהב, כששיר ביטון ישובה לידו במבט מצועף), אבל עדיין - יש בו משהו. הקול המשובח, המבע הכובש וקמצוץ הכוכבות הופכים אותו ליותר ויותר לגיטימי; הדר עוזרי נתנה מנוחה לעפרה חזה ופנתה לנציגת תימן אחרת, גלי עטרי. ב"קסמים" היא הייתה סוף-סוף משוחררת, מחוברת ומדויקת. חיכינו לה כל-כך, ובסוף היא באה. עכשיו היא רק צריכה להרחיב את המנעד הצר עליו היא שרה, ואולי הז'יטונים שהקפדנו לזרוק כמעט-בהתאבדות עליה, ישתלמו.

יהודה סעדו, האיש שעשה את העונה, הפתיע עם "איך הוא שר" בביצוע מענג, מרתק ומינורי. סעדו הפעיל את הגוף בדיוק כמו שצריך – כלומר, לא יותר מדי. אם הוא רק ייפטר מהחיוך המסתורי שהוא מגניב מידי פעם לפריים ומהפרחת הנשיקות לכל שופט, מנחה ואלוקים שבשמיים, הכל יהיה מושלם.

אריאלה עדוי ניסתה לתת ברוק-אנ'-רול עם תיסלם, והנפיקה ביצוע מעצבן ומייגע. בנוסף, היא לקחה את עניין האייטיז מהמעברונים לאולפן, במחוות בימתיות תמוהות וחולצת דונה סאמר מזעזעת. אולי התזוזות האפילפטיות שלה הן אלו שגרמו לסבן להתמוטט אל הרצפה בעוד הדר מנסה לחתום את התכנית, מבולבל כולו.

ועניין אחרון, קטנוני ועצוב על המציאות הטלוויזיונית בה אנו חיים: בליל שישי האחרון נותר המסך מיותם מאזכור כלשהו על הפיגועים בסיני בזמן אמת – לא פריצה לשידור, לא כותרות שרצות על המסך ומעדכנות (טיקר). כלום. לעומת זאת, התעלפותו של סבן זכתה לשניהם, לא פחות. הרי לכם סדר עדיפויות שהוא ציני, לא פחות מהיותו סוריאליסטי.