הקרב על המיתלה

"פרל הארבור", אומרות שיחות הסלון ומסכימים המבקרים, הוא אסון קולנועי מגוחך ודבילי. זה לא משנה את העובדה שרוב חובבי הקולנוע המסחרי יכתתו רגליהם בשבועות הקרובים לצפות בו, תוך רצון "אנתרופולוגי" להבין מה כל כך רע ובכלל לתהות באופן אישי על טיבו של הטקסט הפופוליסטי הזה. אפילו עם צאת "טיטאניק" לאקרנים לא נוצרה חזית אנטי כה מאוחדת בתקשורת העולמית. אין לי - אגב - שום כוונה לנפץ את הדעות השליליות על "פרל הארבור". ללא ספק מדובר בסרט רע למדי. המעניין פה הוא דווקא הגורמים לנפילה הזאת, ובעיקרם התפיסה הדרמטית הכל כך לקויה של מייקל ביי, במאי-אמן של סצנות רבות משתתפים וצילומי תעמולה מושלמים ממש, שלא היה שורד יום אחד באקדמיה של סופוקלס. ואגב אחרון - "פרל הארבור", לטעמי האישי, הוא הרבה פחות נורא מ"ארמאגדון" או "טיטאניק".

הבעיה האמיתית של "פרל הארבור" אינה התסריט הסכריני, המשחק דל הקלוריות והדיאלוגים האידיוטיים בגינם הושמץ הסרט רבות בשבוע האחרון. דווקא כשכל אלה באותה רמה נמוכה, יכול הצופה הקולנועי להתעלם ולמנוע עיבוד רציונלי של העניין בתאי המוח (שהרי כל סצנה שהיינו מפרידים מסרטים מסוג "פרל הארבור" וצופים בה בנפרד היתה נראית לפתע מגוחכת לגמרי). לא. הבעיה האמיתית פה היא חוסר המושג של מייקל ביי בכל הקשור בסיפור סיפורים. כל תיכוניסט מכיר את מבנה הדרמה הקלאסית: אקספוזיציה והצגת הבעיה, התפתחות קונפליקט, נקודת שיא (קליימקס) ולבסוף ההתרה המזככת (קטרזיס).

מייקל ביי היה כנראה חולה ביום הלימודים הזה - אולי בדיוק צפה בסרטי תעמולה ישנים. באינסטינקטים טבעיים ושגויים של להטוטן מתחיל הוא בונה את הסרטים שלו מפיסות אחר פיסות של שיאים. שיאים בלבד. קליימקס אחר קליימקס, אורגזמות מסכיות בכל סצנה (כולל סצנת הפתיחה: זוכרים את הילדים הממריאים בטעות במטוס של אבא? וזו שאחריה שכללה מריבה עם האב המכה? וזו שאחריה שכללה את תרגיל האימון המסוכן של שני החברים?). התוצאה המתקבלת, כצפוי, היא גימוד הדרמה המרכזית של הסרט - אותה הפצצה יפנית מרהיבה. כדי להמחיש את הנקודה, תארו לכם שתקליטנים היו מפסיקים לחלוטין לבנות התפתחות כלשהי בסט שלהם ומתחילים לנגן אך ורק שיאים של טרקים מתפוצצים (בעצם למה לתאר? לכו לערב של סאשה) - אפשר להשתגע.

ובכל זאת, ל"פרל הארבור" מגיעים גם כמה שבחים: ביי שולט להפליא ביכולת ההעמדה של פריימים גרנדיוזיים בזה אחר זה. כל תמונה, ולו הכי זניחה, המופיעה על מסך "פרל הארבור", מציעה איכות של פוסטר מושקע. העמדת המצלמה, השימוש התכוף בעדשות רחבות וההקפדה המפורטת יוצרים סרט מרהיב עין גם בקטעים בהם הקיטש גורם לחמרמורות קשות במעלה עמוד השדרה. גם סצנת הקרב המהוללת מבוימת באותו סגנון מוקפד, בשיתוף עם עקרון "צילומי הקרב" שהובא לשלמות ב"טוראי ריאן" - סדרות של תקריבים מרשימים וקצרצרים כשהמצלמה רועדת בתזזית - אבל על ציר אחד בלבד, מאוזן או מאונך, עובדת היטב. אפילו התלונות לגבי אותו פרק זמן ארוך שצריך לצלוח כדי להגיע לאותה מתקפה מרשימה, שאורכה 30 דקות בלבד, מחמירות עם הסרט, המספק קצב סביר (הרי בכל רגע מגיע, כאמור, שיא נוסף) ברוב חלקיו.