השחר העולה

באופן מוזר ובדיעבד, "צ'רלי בממלכת השוקולד" של טים ברטון מבגרת בעיניך את "צ'רלי והשוקולדה" של רואלד דאל. המורכבות שברטון משליך על ספר הילדים המופתי הזה מתגלה רק לאחר הצפיה. "צ'רלי והשוקולדה" הוא הספר שגרם לי לאהוב ספרים, והצפיה בסרטו של מל סטיוארט מ-1971 – "ווילי וונקה ומפעל השוקולד" בכיכובו של ג'ין ווילדר - כה איכזבה אותי, עד שהחלטתי באופן גורף שלא לראות יותר לעולם סרט, המבוסס על ספר ילדים שאני אוהב. עמדתי בכך, מעיבוד האנימציה ל"ג'יימס והאפרסק הענקי" של דאל ועד לסדרת סרטי "הארי פוטר". ונדר שכזה שוברים רק כשמדובר בשילוב של הספר האהוב עליך, של הסופר האהוב עליך עם הבמאי האהוב עליך. הציפיות? בשחקים.

צ'רלי באקט (פרדי היימור, הילד-שחקן המופלא ששיחק עם ג'וני דפ ב"חזרה לארץ לעולם לא") גר עם משפחתו האביונה בצריף מט ליפול, בסמוך למפעל השוקולד המסתורי של ווילי וונקה (ג'וני דפ). וונקה, שמסוגר במפעל שנים רבות, מודיע כי ייתן לחמישה ילדים לבקר בו וטומן 5 כרטיסי זהב בחפיסות שוקולד, אותם מוצאים ארבעה ילדים דוחים ומפונקים, וצ'רלי הצנוע וטוב הלב. הסיור במפעל, בו הם מגלים את עולמו הקסום של וונקה, הוא גם סוג של מסע הישרדות כשהם נושרים אחד-אחד מהמסע, בתאונות ממתקיות ומוזרות.

וונקה של דאל היה תמיד דמות אניגמטית ואקסצנטרית. אך היכולת הייחודית של ג'וני דפ הופכת אותו למשהו מחודד הרבה יותר – מיזנטרופ, איסטניס ומסוגר בעולם משלו, פיזית וקונספטואלית (ואף מילה על מייקל ג'קסון). כל זאת, למרות מעידות קלות בתפקודו של דפ, שנראות פשוט כחוסר פוקוס מצדו. אבל רק לחיבור בין דפ וברטון, כנראה, יש את היכולת להציג דמות מורכבת שכזו, מבלי שהיא תגנוב את הפוקוס מסביבת הפנטזיה שהיא לב הסיפור – מפעל השוקולד. בדמיון מעורר-קנאה, ברא ברטון עולם מופלא המשוח בצבעים עזים וחדים, שמותיר אותך שמוט-לסת לאורך דקות ארוכות. האומפה-לומפה, שבט הגמדים המתפעל את בית החרושת ושמגולם כולו על ידי שחקן אחד, דיפ רוי, הם ההברקה הגדולה של ברטון. בשירים המקוריים של דאל, שבכל אחד מהם יש אמירה נוקבת ואכזרית, הם מככבים כשכל אחד מהם עשוי כווידאו-קליפ פסיכדלי ומלא משמעות לכשעצמו, אולי אפילו עם חיים נבדלים מהסרט. הכוריאוגרפיה שלהם היא כנראה החזיון הכי קרוב לחוויה ראשונית של קראק מזוקק. לא שניסיתי.

ג'ון אוגוסט, התסריטאי שמתחבר באופן מושלם לחזונו של ברטון, עשה איתו גם את "סיפורי דגים", סרטו האחרון והמשיך אתו גם לסרטו הבא "Corpse bride". זהו חיבור נדיר עבור ברטון, להמשיך עם אותו כותב מסרט לסרט, חיבור שלא קורה אף פעם - בניגוד לשיתוף הפעולה הבלתי-מתפשר שלו עם המלחין המבריק דני אלפמן, שכאילו נולד בשביל לעטר את סרטיו מוזיקלית (זהו שיתוף הפעולה ה-11 ביניהם). הפסקול המופלא של אלפמן עוזר לסרט לנסוק לגבהים הזויים ומפתיעים. המשימה של אוגוסט, לעצב קשת של רבדים הנעה בין הבוגר לילדותי, הצליחה. בחריגה מקו העלילה של דאל לוקחים ברטון ואוגוסט את וונקה בפלאשבקים למחוזות ילדותו של ילד עתיר-דמיון, החי בסביבה נוקשה ומתנכרת עם אב קפדן ואטום (כריסטופר לי). בכך משליך ברטון מאישיותו האאוטסיידרית והמשקעים הביוגרפיים הפרטיים שלו על הדמות, כפי שהוא עושה כמעט תמיד – הטירוף של מייקל קיטון בשני סרטי "באטמן", הנרדפו?ת של דפ ב"המספריים של אדוארד" ועולם הדמיון של יואן מקגרגור ב"סיפורי דגים" (שגם שם טופלו יחסי אב ובן על ידי אוגוסט).

בין השכפולים של דיפ רוי, לתזזית הפסיכדלית שמהווה את מסעם של הילדים במפעל, לבין האמירה של וונקה בתחילת המסע ("נסו מעט מהעשב שלי"), נראה כי ההחלטה המודעת של ברטון היא להתמסר, ממש כילד, לטריפ הדמיון שהוא פרי יצירתו של דאל. הוא עושה זאת עם התקציב הגדול ביותר שהועמד לרשותו (150 מיליון דולר), מביא את שיא היכולת שלו והופך את "צ'רלי" לא רק לטבלת השוקולד המושלמת, העונה על כל הציפיות המשולבות של מעריציו ומעריצי דאל, אלא גם לאירוע הקולנועי של השנה.