וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שחר של יום חדש

גדי להב

29.7.2005 / 9:50

גדי להב ראה השבוע איך שרון, קונדוליסה, לאנס ארמסטרונג ונגה שחר מנסים לספק לנו נקודות התייחסות ברגע היסטורי

ביום רביעי ביקר שרון לראשונה את שיראק כראש ממשלה בצרפת, אירוע חשוב ללא צל של ספק, שזכה בצדק להתייחסות רחבה אצל לונדון וקירשנבאום. וכרגיל באירועים טלוויזיונים שכאלה, עיטרה את השיחה אילוסטרציה בשקל שבעים ובה צפים ראשי שני האישים על רקע בלתי ברור. רק שלגמרי במקרה לא היה זה פרצופו של שיראק ששייט חסר גוף לצד שרון, אלא – אויה – זה של שארל דה-גול. כן, לא טעיתם, ההוא משדה התעופה בפריס. קירשנבאום מיהר לציין כי העניין בוצע כמובן בכוונה תחילה, כיוון ששרון של ההתנתקות חביב כל כך על הצרפתים עד שהם רואים בו "דה גול ישראלי".

אולם האמת היא, ככל הנראה, שמישהו שגה, טעה, התבלבל, ובטח כבר שילם על כך את המחיר. קרוב לוודאי שקרה הדבר מתוך בורות, אולם נוח יותר לחשוב שמדובר בטעות פרוידיאנית, שנבעה בשל חשיבותו ההיסטורית של המאורע הממשמש ובא (ובעקבותיו גם חשיבותו ההיסטורית של שרון). כזהו אופיים של רגעים היסטורים, הוא גורם לחיפוש אחר נקודת היחס, הרפרנס. במקרה הזה - המצביא הנערץ שנסוג ברוב אצילותו מאלג'יריה. שרון כשארל דה גול. אם כי יש שיציעו להביט דווקא על אלג'יריה - אותה מדינה צפון אפריקאית המיטלטלת בין שלטון צבאי לטרור מטורף - כנקודת היחס לפלסטין העתידית.

דבר לכבשים

והמחשבה על נקודות יחס היסטוריות הזכירה לי תמונה טלוויזיונית אחרת השבוע, שוודאי לא בטעות הגיעה אל העולם: שרון בחוותו, בחיוך נינוח ובחולצת תכלת, כשהוא קורא לאחת הכבשים בחביבות "בואי בואי בואי בואי", משל היתה כלבלב צמרירי ולא פוטנציאל שווארמה, ולצידו קונדוליסה רייס מחייכת, על תקן עליקמא הקטן. ממש סיפור ילדים לפני השינה. התמונה, יש לשער, שובצה במהדורת החדשות כי היא היתה הדבר המעניין ביותר שניתן היה לדווח מביקורה של קונדי, אולם נוח לחשוב שמסיבה אחרת היא הופיעה על המסך, כיוון ששוב היא מרמזת על חשיבותו ההיסטורית של האיש בימים כתומים אלו.

ואם כך הוא, מה היתה כוונת המשורר? שרון, כמי או כמה הפעם? יש שיגידו כעריץ הסיני מאו, שכן תמונה של שליט המצטלם בזמנו הפנוי היא תמיד תוצר גנרי של תמונתו המפורסמת של מאו טובל במימי האגם, והמשל והנמשל ברורים. יש שיגידו שהאנלוגיה ברורה – גם כאן וגם במציאות הוא מוביל את עדרו כצאן לטבח. יש שיקבילו בין ראש הממשלה לידידנו משכבר הימים ג'ורג' וו. בוש – הרי בין למשוואה חווה + קונדוליסה יש רק פתרון אחד. ויש אף שירחיקו לכת ויגידו כי שרון הוא לא פחות משלמה המלך, בזמן ביקורה ההיסטורי של מלכת שבא (כשרק דבורה מכפר מימון עקצה אותו והפכה את אפו לכתום). וגם לגבי נקודת היחס הזו, נשאלת השאלה איזה שלמה המלך הוא שרון – יש שיציינו כי מדובר בחכם ובערמומי באדם, שאפילו עם כבשים לדבר הוא יודע, ויש שיזכירו כי היה המלך האחרון, שאחריו פוצלה הממלכה. כזהו אופיים של שעות היסטוריות, הם גורמים לחיפוש אחר נקודות יחס. וכזהו גורלם של אישים שנויים במחלוקת, שכל אחד מוצא לו נקודת יחס משלו.

לו יהי ארמסטרונג

ואם כבר בדמויות היסטוריות עסקינן, קשה היה שלא לשים לב, להתפעם, להתרגש, מפריצתו של גיבור חדש לחיינו: האיש והכידון, מכבי תל אביב של האופניים, לאנס ארמסטרונג. וזה לא שרק עתה הוא זוכה להכרה ספורטיבית, אלא שעד השנה היה ארמסטרונג בישראל עדיין לחם חוקם בעיקר של אלו בעלי התעניינות חנוך מרמרית בחליפות רכיבה אווירודינמיות וקצף לגילוח שערות ברגליים - ואילו מהשנה הוא כבש את לב הארץ, את הקונצנזוס, את מחלקת הטלמרקטינג של AIG, את קניון גדרה, את הטוקבקים, אפילו את לבה קר המזג של יונית.

עד כדי כך שרבים רותקו למסכי הטלוויזיה כדי לצפות בטור דה פראנס, אפילו ששידור מרוץ אופניים משעמם רק מעט פחות משידור טניס רדיופוני ("נדאל... פדרר... נדאל... פדרר... נדאל!" מחיאות כפיים), ודאי וודאי כשהתוצאה ידועה מראש.

ושלא יהיה ספק – אינני מזלזל לרגע בגודל ההישג או באיש עצמו. את כל זה אני אומר רק כדי לציין שאך טבעי הוא שאומה שעומדת לקראת רגע היסטורי המגלם בתוכו פיצול ומחלוקת תחפש לעצמה גיבור מוחלט, חד משמעי, ללא רבב, שניצח את כל מתחריו וגם את הסרטן, שפורש מכל מלאכתו – כיאה – לאחר בדיוק שבע זכיות (אנחנו במוד תנ"כי היום), ודאי וודאי כשמדובר באמריקאי על אדמת אותה צרפת ארורה. וכי שרון לא היה מעדיף את ארמסטרונג כנקודת יחס בינו לבין הכבשה נחמה, במקום קונדוליסה? וכי המתנחלים לא היו מעדיפים את הצהוב על הכתום ומחליפים את הצעדה לגוש קטיף במסע אופניים? כזהו אופיים של רגעים היסטוריים, שהם גורמים לכמיהה לגיבור, גם כשהוא לא בנמצא.

מועדון 1000 המייל

אחרי שלושה שבועות ניתן כבר לומר ש"פיק אפ", לפחות לפי אומדן הרייטינג, היא כשלון, קל וחומר כשמדי יום מגישה לה מהדורת החדשות את המסך עם רייטינג מכובד, מרימה לה לוולה, ובכל פעם "פיק אפ" בועטת חזק ליציע (הריק). דווקא ההיגיון שמאחורי "פיק אפ" די בריא – אומה שעומדת לקראת רגע היסטורי המגלם בתוכו פיצול ומחלוקת, ועוד בחום שכזה, תחפש לעצמה מקום מקלט קליל ואוורירי, עם עדיפות לניחוח חו"ל. נשאלת השאלה, אם כן, מה נדפק במנוע הסילון? הרי כוסיות יש, ואי אפשר להאשים את המשחק המגוחך או העלילה הקלושה – זה לא שונה בהרבה מ"טלנובלה בע"מ".

את התשובה, נראה לי, אפשר לקבל בסצינה מאחד הפרקים השבוע, בו מתברר לדיילת שירה, היא נגה שחר, שציור בו דיגמנה בעירום הגיע למגזין המחולק לכל הנוסעים במטוס. נקודת היחס, הרפרנס, היא כמובן עברה של שחר כמנחה בערוץ פלייבוי, אבל דווקא היא מצביעה על עקב אכילס של התכנית: עודף סקס. לא תאמינו, יש דבר כזה. 21:00 היא שעת פריים טיים, הנשלט בישראל על ידי ילדים (ראו ערך "כוכב נולד", ובכלל חפשו פצצת רייטינג בערוץ 2 שמטפטפת מיניות – נסים משעל? יגאל שילון?). יש מספיק אמהות שלא ירצו לחשוף את ילדיהן למונולוגים סטייל "אני לא מדבר עם בנות לפני שהן יורדות... לפרטים".

לכל אחד יש נקודת יחס משלו, וזו של "פיק אפ" פשוט נמוכה מדי. היא מכוונת לביצים והבעיה שלה – בתור סדרה כביכול לכל המשפחה - אינה שהיא מחטיאה, אלא דווקא שהיא פוגעת. אולי עדיף לערוץ 10 להפסיק עם האמביוולנטיות. העם, על סף רגע היסטורי, כמה לגיבור ברור, חד משמעי, ללא רבב: את המשבצת של 21:00 בערב עדיף למלא בשידורים חוזרים של ארמסטרונג כובש את השאנז אליזה. ואילו "פיק-אפ" תועבר נא אחר כבוד ל-23:00 בלילה, תתמקד בקו תל אביב-אתונה ותזכה לשם קולע בהרבה: "כוס-טס".

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully