איך אתה אמרת את זה: "יש לך עיניים מוזרות, כאילו אתה עוקב אחרי העולם. אתה כנראה לא צרפתי, נכון?" כן, אני מאמין שאלה היו מילותיך הראשונות, אנג'ל, כאשר הופעת מתוך זוהר השמש הבוהק והריק כמו תצלום, המופיע על נייר לבן באמבט של תמיסת פיתוח. ישבתי במעבדת הצילום, באור הגיהינום האדום, החשוך, והסתכלתי מעבר לכתף כלשהי בידיים כלשהן, שעשו מעשי כשפים מעל למים הכהים, כי אפילו יותר מאותה כתף ומאותן ידיים הקסים אותי הרגע, שמתאר התצלום התחיל להצטייר בו... זה קרה, דרך אגב, לפני זמן כה רב, במאה שעברה, בארץ אבודה: על כל פנים, את המצאתו של גר הכירו שם בכל זאת, כי אני זוכר בבירור את האמבט של תמיסת הפיתוח. אולם עוד יהיה לי די והותר זמן לספר לך על אותה מאה, על אותה מדינה וגם על אותן ידיים, שהזמן גזל מהן את כוח המשיכה. כל דבר בעתו! עליי לספר, כלומר לכתוב, על דברים רבים כל כך, שהרי סוף כל סוף הבטחתי שאכתוב לך, שארשום בהדרגה הכול, מאל"ף ועד ת"ו, אם רק אמצא בדברים איזושהי התחלה ואיזשהו סוף.
כי אתה זר, כי אין צורך שניפגש עוד לעולם, כי אתה באת מהצד השני של כדור הארץ, ואינך יודע דבר וחצי דבר על מה שאני מתחיל לספר לך: אני יכול לשקר, להמציא ולבדות כאוות נפשי! שהרי פנית אליי במקרה בעיר ההיא, לא, לא במקרה: שהרי דווקא בי בחרת, שהרי דווקא אותך שלחו לתחקר אותי, ומה כבר יכולת לעשות. אף פעם לא ניסיתי בכלל לדבר על כל זה, כי האנשים הרי יודעים הכול, יש להם ממילא התפיסה שלהם. לך אין התפיסה שלך, אנג'ל, אינני בטוח אם אתה בכלל קיים. ודרך אגב, סלח לי מראש על הצרפתית העילגת שלי: אני מעז לכתוב לך אך ורק כיוון שגם אתה אינך צרפתי, הודות לעובדה שאתה בעצם די אף אחד ושום דבר, רק משום כך אני מעז לפנות אליך. כי מבחינתך ממש היינו-הך מאין צצתי, ממצולות הים, מתחת לאדמה, מבוסניה-הרצגובינה, מאיזושהי דירה בעיר קטנה שעל גדת נהר כלשהו, שם מצמיתה צחנת בתי-כיסא את הנפש; מאירופה המזרחית; מאחורי ערמת בולי-עץ.
מאין באתי, אני והפשע שלי, אני ופרנץ (אתה שאלת: "ecnarF" בגלל המבטא הגרוע שלי, לא, לא צרפת, אלא פרנץ, הוא היה, דרך אגב, צרפתי למחצה, גרמני למחצה, מטרסרג, שם גם נפגשנו); אני וסבתא, שעליה חלמתי אתמול... כן, חלמתי על סבתא ועל החתולה מילוי, שתיהן למעשה מתות, אף-על-פי שביחס למילוי אי-אפשר להיות בטוח, היא נעלמה, אוליי היא מסתתרת בקרבת מקום. ולך תדע ביחס לסבתא!
כפי שאתה רואה, אינני מסוגל להתחיל בשום פנים ואופן. אף-על-פי-כן אין לי מה לעשות חוץ מלחשוב על המכתב הזה, בשעה שאני חוצה את ימיי הריקים והלבנים ובידי התיק, שאני נושא בו את העתקי השירים של קשישיי (זאת "עבודתי", עוד אספיק לספר עליה) ומהדורת כיס של מכתבי מאדאם דה סויניה; בשעה שאני חוצה את פארק מנסרי, שעדיין פורחים בו פרחי יסמין מאוחרים, נעצר מתחת לארז הלבנון ומריח את ניחוח השרף; צולל אל המדינה התת-קרקעית של המטרו, שם אני פוגש רוחות-רפאים ואנשים...
בשעה שאני באמת הוגה בלי הרף בווידוי שעליי להתוודות, באותן מילים ספורות שיש לי לומר על חיי כאדם, על פשעי הסתמי בעולם... ומה בכך, אילו רק ידעתי ממה להתחיל! האם ממה שנשקף לפני זמן רב עד מאוד, במאה שעברה, מאותו חלון בדירה שבקומה הראשונה של בניין טרומי, החלון שסבתא מעולם לא הרשתה לפתוח? או אוליי מאמסטרדם, מהעיר הנפלאה והפושעת? או מפח האשפה שהשלכתי לתוכו לפני רגע את העיתון, ששמו של פרנץ הודפס בו באותיות של קידוש לבנה? להתחיל במה שהיה או במה שעודנו נמשך ונמשך, בסחרחורת הזאת, בהסתנוורות הזאת, במכת השמש הזאת!
כן, מכת שמש, אם אני מתחיל סתם כך, הרי אני מתחיל במכת השמש, כי לשמש השתוקקתי ואליה היתה תשוקתי. ובלכתי אחרי תשוקתי נקלעתי הנה, אל העיר הזאת, שכל-כך הרבה מעושרו של העולם ומיופיו נאסף אליה, דורוני השמש למיניהם, וכמותם גם כיעור, כאב וסבל, שלא יסולאו בפז ולא באבני חן. כך הגעתי בסופו של דבר לעיר, שהופעת בה לנגד עיניי מן הריק, כדי שאוכל לספר לך את סיפורי. את סיפורי! כמו בעבר הרחוק: אגדה שנהגו לספר בקרבת האש המבוערת; אגדה שהיתה אף היא בלי התחלה וסוף, אגדה אטית ונוראה, שאפשר היה לפגוש בה זאבים טורפים, נחשים מדברים ופיות יער.
אולם אתה לא הופעת מן הסופה באור האש הגחמנית ואינך קשיש שזקנו אפור, כי אם עלם צעיר ונחשק, אתה הראי שלי, כפיל וניגוד, וביום ראשון אחד הופעת מתוך הזוהר הקריר של השמש, שאפף את כל עוברי-האורח שנעצרו מול חלונות הראווה או קפאו על מקומם בחוצות בתי-הקפה: דמויות אור מתעתעות של ימי ראשון, שקרמו עור וגידים למשמע דנדון הפעמונים המטורף של סן אסטא, של נטרדאם או של סן מרי. אתה הופעת מתוך ריקנות יום ראשון כזאת, שהציקה לי כבר בילדותי, מתוך אור הצהריים השומם, שטעמו כטעם חרוט גלידה. הופעת מהשולחן הצדדי, שם ישבת כל הזמן, רק שאני לא הבחנתי בך, כי השמש זרחה היישר לעיניי. הופעת בבת אחת מתוך אותה תמיסת פיתוח מסרטנת, מטושטש עדיין, אבל כבר מגרה, הנחת את כוס הבירה שלך על שולחני, הבטת בפניי ואמרת...
כלומר: אני באתי בעקבות השמש, "אי-משם בצפון הרחוק", כפי שנהוג לומר כאן. אני בא מארץ שהשמש היא בה יהלום נדיר, מטבע זהב משונה, שבוחנים לאור האש ומנסים לנגוס בו לפני שמעיזים להאמין למראה העיניים. בסתיו מטמינים את השמש בבור בין קלחי כרוב ותפוחי אדמה, וכשמוציאים אותה משם בבוא האביב להתאוורר בחצר, נודף ממנה ניחוח ארסי שהוא ריח נבטיהם הלבנים של תפוחי האדמה; כל החצר מתמלאת בניחוח הזה, והוא מגיע עד היער.
עד היער! כי ממש מאחורי החצר מתחיל היער, יער חשוך וקר, שהילדים מחפשים בו במאי חמציצים, עלעלים חמצמצים שישביעו את רעבונם לוויטמינים. הילדים מתנפלים עליהם בגרגרנות, ועיניהם מנצנצות באפלולית האשוחים כמו עיני חיות היער.
כשאדם חש ששעת מותו קרבה, בשארית כוחותיו מזדחל הוא ליער, והוא משתרע שם פרקדן למרגלות אשוח רם. במקומות ההם אפילו חזזיות אינן גדלות, רק מחטי העץ החומות מכסות שם את הקרקע. במשך כל הקיץ משמרות המחטים תחתיהן את הבל פיו הקפוא של החורף, ובהירקבן אט-אט מפיצות הן סביבן ריח מוות חריף וקר. אומרים שנפשו של האדם נהפכת שם לציפור קטנטנה אשר נקראת אצבעוני, והיא תמיד מצייצת בין האשוחים בקול דקיק להפליא, אך לעולם אינה נראית. על מה שקורה לגופה לא נהוג לדבר. מה כבר אפשר לומר על גרוטאה? חיות היער מפזרות כנראה את העצמות לכל עבר. מי שרוח חיים מפעמת בהם אינם מניחים כף רגל בסבך, נפשם עודה יקרה להם! הם מגרדים את האדמה האכזרית עד שציפורניהם נסדקות. זו אדמת טיט או טין, תמיד יבשה מדי או רטובה מדי, ובסתיו היא מוותרת להם בקמצנות ובעל-כורחה על קמצוץ שיפון, תפוחי אדמה ומספוא. אלה אמורים להספיק להם עד סוף החורף, עד שבקושי רב תשוב השמש לארצם.
משני צדדים חותם את הארץ ים רדוד ועתיר אבנים, שכסה החורף נופל עליו כמו מכסה צנצנת על כרוב כבוש. בערפליו מסובבים המגדלורים שוב ושוב את טריזי האור שלהם, אך למרות זאת נטרפות הספינות וטובעות, אין בכוחן לעמוד בפני פיתוי המוות, שהוא כידוע לך גדול במחוזות ההם. מהצד השלישי חוסמת את היציאה מאותה ארץ ימה נרחבת, שדייגים גדולים, אדומי זקנים, תרים במימיה אחרי דגיגי כסף זעירים, ועל הדגיגים האלה פרנסתם. ובצד הרביעי, הפונה לעבר השמש (דרכו גם אני נמלטתי), יש די והותר מדינות עניות וקודרות, המבכות בחוסר-אונים את תולדותיהן שמתו בהיוולדן. "אלוהים במרומים, הקיסר במרחקים", כך בדיוק אומרים שם, כך אמרו שם תמיד, וכך יאמרו שם כל אימת שיהיו שם אנשים, כי מאז ומתמיד התגלגל דבר אלוהים לארץ ההיא כמו היה מלמול עלוב שבעלובים, דמעות יתום, אשר מדי סתיו מציפות את האדמה כך שהדרכים נעשות מרחבי בוץ בלתי-עבירים. ואף דבר הקיסר לא הביא שום דבר מעולם פרט למצוקה ולגיוס כפוי.
"מדינת גבול", אמיל טודה, תרגום מאסטונית: רמי סערי (הוצאת הקיבוץ המאוחד, סדרת צפון)
סדרת צפון תכלול ספרים מתורגמים בעיקר מארצות צפון אירופה. "מדינת גבול" שנכתב ב-1993 הוא הראשון בהם שתורגם.