בזמן שישנת

במונולוג עוצר נשימה פורש לפנינו גיבור הספר, כירורג בשנות החמישים לחייו, בעל, אב ומאהב, את פרשת התאהבותו באישה בשם איטליה, אישה פשוטה, לחלוטין לא נכונה עבורו, שהמסתורין של חייה לא מתפוגג ורק הכאב שבה עולה אל פני השטח. האשה האחרת בספרה עוכר השלווה של מרגרט מצאנטיני לא ניחנה בתכונות המתבקשות ברומן בגידה קונבנציונלי: היא יפה פחות מאשתו של המספר ודרך לבושה והאופן שבו היא נושאת את עצמה, ואפילו עיסוקיה המעורפלים, מעוררים בו רחמים לצד משיכה גופנית עזה. התלות והפגיעות שלה מציירים אותה כמעין חרק, אובייקט בו מתבונן הרופא, אובייקט שבמפתיע, משקף את דמות המתבונן. הרודף, המענה, הופך בעצמו לנרדף ומעונה: "אני מתבונן בעצמי כפי שאנטמולוג מביט בחרק. עכשיו אני הוא החרק. לא היא, היא רק אישה אומללה שנטרפה ביד המקרה. אשה שתקפתי מצצתי, עקצתי." (40)
.
אין זה ההיפוך היחידי בעלילה, על הכף מונחים חייה של בתו היחידה של הדובר שנפגעה בתאונת דרכים. קולו של טימוטיאו, המספר, שואל שוב ושוב את עצמו, את בתו ואותנו הקוראים, האם הרומן האסור הוא תולדה של מקרה או גורל, מעידה או כוונה, טעות או מהלך בלתי נמנע? האם הוא נדרש לשלם כעת, חמש עשרה שנה מאוחר יותר, את מחיר פרשת האהבים שהפכה את חייו, וטלטלה את מסלולם הצפוי, צפוי מדי?

העלילה מתרחשת בשני צירים בו זמנית – טימוטיאו מדבר אלינו ואל עצמו אבל מעל לכל אל בתו בעודו יושב מחוץ לחדר הניתוחים ובמקביל הוא חוזר אל העבר, אל סיפור היכרותו ואהבתו את איטליה. הוידוי שובר טאבואים רבים: לא רק שהנמענת היא הבת, שנחשפת לחיי המין של אביה, למרות שהיא אינה נוכחת או מודעת להיותה הכתובת (או אחת הכתובות) לוידוי, הדיבור הנוקב על המיניות הוא טאבו נוסף שנשבר, שמתווסף לזה שנוקט טימוטיאו (במודע או שלא במודע) כנגד אשתו, חבריו ומעמדו בבחירתו באיטליה כמושא אהבתו.

הכתיבה הדוקה ומתארת בשפה חותכת את התהליכים הרפואיים המתרחשים בחדר הניתוח, מעין מהדורה ספרותית לסדרת הטלוויזיה "אי. אר.", רק שאת המצלמה הקופצנית, מחליפים משפטים קצרים ומדודים שיחד עם ריבוי המונחים הרפואיים יוצרים סחרור, המקביל לזה שמתקיים בנפשו של האב-רופא. מחד, השפה הקלינית בה הוא משתמש, ההגיון והניסיון שברשותו מכתיבים לו נקודת מבט סקפטית ושכלתנית, אבל סיפור ההתאהבות וחשבון הנפש שעורך האב לעצמו, חורגים מטווח המונחים, הרגשות וקודי ההתנהגות שמנחים אדם מן השורה. משיכתו של טימוטיאו לאיטליה היא יצרית, חייתית אפילו, הוא אינו מצליח לספק לעצמו הסברים ורק בדיעבד מנסה לתרץ את התנהגותו לעצמו ואולי גם לנמענים הנעדרים-נוכחים שלו. בטון שמערב התנצלות וכפרה עם הרווחה שבגילוי הסוד, וידויו של המספר הוא סכיזופרני כמעט.

כתיבתה הקולחת של מצאנטיני, קושרת ומפזרת את הניגודים הרבים שמכילה דמותו של הדובר. בעודו נע בין שנאה עצמית לנרקסיזם, בין רגישות לאטימות, תוכחה והצטדקות, מלותיו המיוסרות של טימוטיאו חושפות רשת של סתירות והתחבטויות שמעליהן מרחף הרצון לשבור את השגרה, לחרוג ממסלול חייו ולהתנער מהתרדמה הרגשית בה הוא מתנהל. האם סיבה זו מצדיקה הרס של חיים רבים כל כך? האם הוא משלם את מחיר בחירתו או שמא רק הסובבים אותו? עלילת הספר בוחרת שלא לתת מענה לשאלות אלו אך מציבה את הערכים הבורגנים של משפחה ובית, סדר ומעמד חברתי אל מול התשוקה שמטלטלת את חייהם של כל אלו שעומדים בדרכה.

לעיתים מפתה לקטלג את "אל תזוזי" במסורת הארוכה של ההיבריס – היוהרה – ולראות בטימוטיאו גיבור נוסף שהעז וחרג וצריך כעת לשלם את המחיר על חציית קווי המתאר המתבקשים בחיי אדם שכמותו, אך דמות הגיבור של מצאנטיני לא מיישרת קו עם מהלך ההיבריס המצוי בטרגדיות. עיוורונו לא מוביל אותו להתייצב אל מול אלי הגורל ולנסות לשנות את מהלך חייו; הוא שקוע בהתחבטויותיו ושוקל צעדיו אך הוא פועל מתוך דחף, כל ניסיון להקשיב להגיון מאבן אותו ובכך הוא בוחר שלא לבחור. ביקורתה הפמיניסטית של הסופרת את גיבורה מחלחלת אלינו לא רק דרך תוכחותיו של טימוטיאו, אלא בעיקר בכתיבתה מחדש של הסופרת את מהלך הטרגדיה. בניגוד לגיבור הטרגדיה היוונית שממיט את אסונו בעיקר על עצמו, ב"אל תזוזי" הנפגעות העיקריות מפעולותיו של טימוטיאו הן שלושת הנשים שסובבות אותו. כמו כן, סיפור ההתאהבות, שמסרבת להישמע לקול ההגיון, עומק הרגשות והסחף אותו חווה הגיבור אמנם מהפנטים את הקורא, אך כמו טימוטאו, איננו חווים קתרזיס בסיום העגום של הרומן, סוף שבו הדברים מסרבים לשוב לשגרתם, למרות שכביכול חזרו להתמיד בהווייתם הקודמת.

"אל תזוזי" מרגרט מצאנטיני (הוצאת כנרת-זמורה ביתן)