ניקוי אורוות

בין התכנית לתוצאות, הגיעה אמש ל"כוכב נולד" סשה וילנה גרישקוב לביצוע קסום של 'סליחות'. עצוב. עצוב היה לראות את ההבדלים בין דורות התכנית. סשה גרישקוב נראתה כפרח נדיר מול עשבים שוטים, גביע בדולח מול כוסות פלסטיק, ושפכה אור על עליבותם של מתמודדי העונה הנוכחית – "כוכב נולד" על-אמת, מול מסיבת הכיתה המתמשכת שאנו סופגים משבוע לשבוע, ושהוקדשה אתמול לחידוש שירי פסטיבלים מכל הסוגים. דגיגי-רקק בשירי פסטיבלים? קיראו לזה אלדד שרימפס.

ועתה, תוך התעלמות מוחלטת מהדאחקייה שהורצה על חשבונם של דניאל פאר ורבקה מיכאלי, נעבור לסקירה של מתמודדי אמש, בסימן מגן הדוד, השמש, הירח והכוכבים – ובמאמר מוסגר, האם במרחב ירקון מזהים רק קוק? כי משום מה נדמה לי, שבביתה של זמרת מפורסמת שוכב לו סטוק נדיב של אל.אס.די. אבל אולי זה רק אני שהוזה.

נעמה לוי, המודחת הבוכיה, בחרה ב"אמת או חובה" של השופטת ומורתה גל, הישר מפסטיבל הילדים. ולמה בעצם? האם נמאס ללוי מהתדמית האמה-שפלנית, והיא ביקשה לאמץ נופך שטותי ולא-מחייב? בהבעה מפוחדת, נטולת הבטחון שאפיין את ביצועיה הקודמים, היא הוכיחה את אי-ההתאמה שלה לזכייה בתואר הנכסף. כי שיר כזה, המאופיין בקלילות פסטיגלית, מתלבש עליה גרוע בדיוק כמו הג'יפה הירוקה דמוית מגבת הספא לפני כביסה שבה התעטפה אתמול. מי שאינו מתאים למכלול הקדוש של טלנובלה–קיסריה–פסטיגל, יתקשה להיות כוכב נולד.

יהודה סעדו, יקיר האומה, בחר ברבקה זוהר עם "על כפיו יביא" (רבקה זוהר ורבקה מיכאלי? האם סעדו שוב צוחק בהפוך על הפוך לשיק הנרקומני שהדבקנו לו כאן?). "על כפיו", בעיניי, הוא אחד מהשירים המגדירים את פסטיבלי הזמר, ואחד היפים שבהם. שיר עוצמתי, נוגה, שתפס את מקומו בפנתיאון הזמר העברי רק אחרי הפסטיבל בו השתתף (ושבו הגיע למקום 4). הפעם נתן סעדו, שלקסמו לקח לי זמן להתרגל, ביצוע פחו?ת מבעבר - טכני ופושר. מול הביצוע המקורי, המושלם, הוא היה חסר דיוק ולא אחיד ברמתו לאורך השיר, אם כי לקראת סיומו הוא עלה לגבהים להם הוא מסוגל. העיקר שהוא ממשיך להפריח נשיקות לצביקה פיק.

מיכאל קירקילן, שהפעם זכינו לפטור מהחנופה המתמשכת סטייל שמיר-ופרס-מקבלים-את-שרנסקי-בנתב"ג שסביבו, נתן גם הוא ברבקה זוהר, עם "הדרך אל הכפר". שיר שקשה יחסית לפספס איתו. בשירתו המעצבנת, המתאמצת והמלודרמטית, ועם הבעות הפנים שנראות כפרסומת לטחורים, שוב מתרחב הפער בין דעתי הפרטית לבין זו של העם היושב (והקולט) בציון. הביצוע הסמי-אופראי שלו השתלב היטב עם ההילה ההירואית שנבנתה סביבו לאורך העונה. ושוב – מבטא מכובס שסופרלטיבים עליו בוזבזו כאן בשפע.

שלדו של זוהר ארגוב התהפך כנראה בקריז, לאור הבחירה של אוהד אלישע ב"הפרח בגני", השיר שהציג לאייטיז את המלך ומסמל את פסטיבל הזמר המזרחי יותר מכולם. הפעם אלישע לא רק זייף למוות, הוא ניסה גם לסלסל תוך כדי. אבל איך, לעזאזל, הוא עושה זאת עם כמויות בלתי-נגמרות של בטחון עצמי, ומבט חתיכי שלא מש לרגע? יודעים מה, ביצועו אמש היה כמעט נסבל. בתנאי, כמובן, שאתה חבר ועד עובדים בדקותיים אקראיות תחת ידה של עינת שרוף. עם המחוות ההיסטריות והתזזית המשולהבת-תמידית, אלישע מוכיח שוב: בשבילו זוהי מסיבת סיום תיכון אחת גדולה.

הדר עוזרי, שלקחה את נציגו הפופולרי של פסטיבל הזמר החסידי, "אדון עולם", פישלה שוב. נכון, היא נפלה עם עיבוד גרוע (קצביות תמוהה ופריטות גיטרה עולצות, שבאו אחרי בית בודד, במקום למשוך עלייה ווקאלית נקיה) וזהו שיר שקשה לדייק בו, אבל גם עיניה הדומעות-תמידית של עוזרי כבר לא משכנעות אותי. עם ביצוע מונוטוני, חסר-דיוק ואף צורם לפרקים, היא סיימה את הקרדיט הנדיב שנתנו לה. הביתה.

עמרי רוטברד, ששיחרר אותנו לדקה מהמבטים המצועפים לזוגתו, בחר באופן הזוי ב"בוא אל החגיגה" הקאמפי של אילנה אביטל, מאיזה פסטיגל נשכח. רוטברד איכשהו היה נסבל, בזכות שמחת החיים שלו והביצוע החביב, ולמרות הג'סטות התיאטרליות המטופשות שנעו בין הצגת ילדים מתנ"סית לרקדני משאיות במצעד הגאווה. בגזרת המלתחה בחר הפעם הפומיקי חולצה בהירה במידת לארג' לפחות, ששוב הייתה רחוקה מלהחמיא למידותיו הקומפקטיות.

שיר ביטון, הדימונאית שלו, נכנעה גם היא, שוב, לסטיילינג מהגיהנום - אוהל ורוד מזעזע ושיער אסוף פלוס עגילי דמאר, שהבליטו את העגלגלות הלא-נעימה של פניה ואת אוזני הדמבו. ביטון בחרה ב"אמא", שמאז שבוצע על ידי שולה חן בפסטיבל שירי הילדים, הוא עבר לזכרון הקולקטיבי שלנו להיות שיר יום-האם של הגנים והכיתות הנמוכות, ובטח לא שיר שמתאים בשום קונטקסט לתחרות. אבל זה לא ממש משנה – כי למרות שביטון מחזיקה ביכולת שירה משובחת, היא משעממת כסדר היום של הנשיא קצב.

שלושה שבועות למאנייק, וקשה להאמין שאנחנו עדיין מספקים טורים שבועיים על כוכב נולד 3. סמס אותי הרחק מפה, סקוטי, לפני שאמצא עצמי בגמר אחד עם אלישע, קירקילן וביטון. גם למזוכיזם יש גבול.