גם בסקס הוא חייב להתחכם?

זה כל כך הגיוני. ה-Books ו-Prefuse 73 באי-פי משותף, המורכב מרימיקסים שיצר פרפיוז 73, הלא הוא סקוט הרן. שיתוף הפעולה הזה טבעי יותר מפופ-קורן בלי חמאה, אך גם הרבה יותר טעים מהמאכל היבש, ואחרי שהבוקס התארחו בשיר המצטיין באלבומו האחרון ועמוס האורחים של הרן, "Surrounded By Silence", זה היה מתבקש שימשיכו לפעול יחדיו.

חוץ מהעובדה שהאקוסטיקה הפולקית-ניסיונית שיוצרים הבוקס שונה לחלוטין מהגליץ'-הופ הקיצבי שמספק הרן, יש לא מעט דימיון בין השניים. נכון, הבוקס מושפעים מפולק אמריקאי עתיק ופשוט, בעוד שמקורותיו של הרן הם עירבוביה של היפ-הופ אינטיליגנטי ואלקטרוניקה וורפית, אך הדרך שבה הם ניגשים ליצירת המוזיקה דומה לחלוטין: שניהם מערבבים כמויות סימפולים עצומות עם כלים חיים ונושמים, שניהם מכירים מצויין את טכניקת הקאט-אנד-פייסט, שניהם דוגלים בניסיוניות ובמקוריות ושניהם יוצרים מוזיקה מעולה ומאוד אסתטית.

"Reads the Books", נשמע קרוב יותר לצלילי המיתרים של הבוקס, מאשר למקצבי ההיפ-הופ השבורים של פרפיוז 73. כנראה שבזמן שהרן קצץ, חתך ובנה מחדש קטעים שונים של הבוקס, הוא שקע עמוק בתוך הצלילים המרעננים של הבנג'ו, הגיטרה האקוסטית והצ'לו, והחליט ליצור סוג של פולקטרוניקה פור-טטית מלטפת ורכה, כזו שצצה בחלומות של אנשים שבאמת טוב להם במיטה החמה.

העדינות המקסימה הזו נמשכת בשמונת הקטעים, שבעה אם מתעלמים מהאינטרו הקצרצר, שלכל אחד מהם אופי שונה: "Pagina Dos", שכבר מוכר לנו מהאלבום של פרפיוז המוזכר לעיל, מאופיין במקצב היפ-הופי עדין, שעליו ממוקמים בדיוק מושלם בנג'ו ושירה עדינה; ב-"Pagina Seis", יש נוכחות גבוהה יחסית לקליקים והפצפוצים השונים שניתן למצוא בעבודותיו השונות של הרן, ובשיר הסיום, "Pagina Ocho", שנע איפשהו בין הבוקס עצמם ללאלי פונה, אנו נחשפים לקולה הטהור של קלאודיה מריה דהזה, שתורמת את נוכחותה לאווירה הכל כך קסומה שנבנתה כאן.

23 הדקות הצנועות שקיבלנו כאן מסמלות התחלה של קשר מוצלח ופורה, שבתקווה, יחשוף את פרפיוז 73 ואת הבוקס לקהל הרחב. לא משנה מי אנחנו, כולנו צריכים לקרוא את הבוקס, לפחות לפני השינה.

פרפיוז 73, "Reads the Books" (אם.סי.איי, Warp)

"גם אם אספר לך שאני עובד עם קיו-בייס וקול-אדיט-פרו, גם אם אפרט על הסימפולים, הסדר הנכון והטמפו, ואפילו אם אתן לך את כל המחשב שלי, עדיין לא תוכל לעשות את מה שאני עושה". השורה הנרקסיסטית הזו שייכת ל-Cex, האלטר-אגו המגלומני של רג'יאן קידוול (Rjyan Kidwell), והופיעה לפני כארבע שנים על רימיקס שהכין ל-Venetian Snares.

בתקופה ההיא לברנש היו הרבה סיבות להיות יהיר. הוא היה רק בן 19, וכבר הסתמן ככוכב העתידי של ה-IDM האמריקאי, כשהקים את הלייבל Tigerbeat6 ביחד עם קיד 606, וסיבובי ההופעות המשותפים להם ול-Blectum from Blechdom פרצו את גבולות סצנת האלקטרוניקה הניסיונית של סן-פרנסיסקו.

חבל שהנסיבות השתנו באופן כל כך מצער. קידוול, בחור חסר מנוחה שכמותו, השתעמם מה-IDM הטהור והחל לשחק בדברים אחרים: פעם באולד-סקול-היפ-הופ לבנבן ומלא בהומור עצמי, פעם בפלואו היפ-הופי אשכנזי שמשלב תחתיו מקצבי IDM קשים, ופעם באווירה כמעט גותית כשעליה שירה זועקת ומתבכיינת. הכל הגיע עם יכולת ההפקה המצויינת של קידוול, שפגעה כל פעם. עד היום.

זה כל כך כואב לראות את קידוול, שבעבר היה מסוגל לחלץ מנגינות ילדותיות ומרשימות גם מבטריה ריקה ואגוזי לוז, מתעלם לחלוטין מהמושג מלודיה. האי-פי החדש שלו, "Know Doubt", הוא יצירה משעממת וחסרת מעוף. לרגעים חשבתי שאיזו רוח השתלטה על נפשו.

הקטע הראשון הוא סוג של נוייז מתכתי שאיכשהו נשמע טוב ו-"S-Opposite" הוא אמביינט פסטורלי ומקסים ששרה בו רובי ניוטון, אישתו הטרייה של קידוול; שאר הקטעים באי-פי הקצר הזה, שבעצם מהווים את הבשר שבו, פשוט לא טובים: אפלים וקצביים, אך נטולי מקוריות לחלוטין, והשירה של קידוול שמופיעה בהם, רחוקה מלתרום. אולי ש-Cex יפסיק לחפש את עצמו, נחזור לקבל ממנו מוזיקה טובה. עד אז מומלץ לשמוע את "Role Model", יצירת המופת שלו משנת 2000.

סקס, "Know Doubt" (יבוא, Record Label)

מר מיגואל דפדרו (Miguel Depedro), הידוע יותר בכינויו קיד 606, הוא החצי השפוי יותר של בעלי Tigerbeat6. אמנם תמיד נחשב לצלע המטורפת, אך בהתבוננות מעמיקה מתברר ש-Cex הוא הסכיזופרן, בעוד שדפרדו תמיד דרך במקום: השילוב המבולגן של טכנו וג'אנגל, עם סיפולי ראגאמאפין, ורגעי דריל-אנד-בייס חזרו שוב ושוב, ויצרו תמונה של אומן חד-גוני שלפעמים מפיל עם קטע גאוני, אך לרוב ממחזר עצמו בלי סוף.

באלבומו החדש, "Resilience", מנסה דפדרו להשתחרר מהסטיגמה הנ"ל, כשהוא נפרד מהמקצבים השבורים ומהבי-פי-אם הגבוה לטובת אלקטרוניקה דאבית רכה, אותה הוא הקליט בדרכים, במהלך חמש השנים האחרונות.

זה מתחיל מצוין. השיר הראשון, "Done With The Scene", הוא יצירה מלודית ועדינה, שמסמלת יותר משכבות באס עדינות וציוצי ציפורים. דפרדו מתכתב כאן עם אלבומו השני, שעונה לשם "Down With Scene", ובעצם מכריז על ההתנתקות מהסצינה הניסיונית המדוברת של סן-פרנסיסקו. ההתברגנות הזו יכלה להיות מבורכת, במקרה שאחרי השיר הזה לא הייתה מגיעה הדעיכה הגדולה.

נשמע שקיד 606 לא שלם לחלוטין עם המעבר הדרסטי שביצע. בין אם המהפך הופיע בעקבות בגרות, שיעמום או סתם הרצון להגיד "עשיתי את זה", המוזיקה, שבמילותיו של דפדרו אמורה להיות "מרגיעה ומהפנטת", היא סתמית לחלוטין. נראה שהילד לא הפנים שאלקטרוניקה רכה ומרגיעה, צריכה איזשהו אספקט מינימליסטי, ולדחוף חצי מיליון סימפולים על קצב דאון-טמפו, לא עוזר לרוגע של אף אחד.

בכל זאת, יש פה כמה קטעים נחמדים: שטיחי הקלידים והתופים הכמעט שבורים של "King of Harm" החזירו אותי לתקופה הראשונית של מניטובה, ו-"Banana Peel" הזכיר לי שלא שמעתי את קרודר ודורפמייסטר כבר כמה שנים. בסופו של דבר האלבום הזה בינוני למדי ויש המון אמנים מקוריים יותר, שירגשו אתכם הרבה יותר, ובלי להתאמץ ולזרוק הצהרות.

קיד 606, "Resilience" (יבוא,Tigerbeat6)