וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

רגליים, סגור

רינת ברקוביץ'

3.8.2005 / 10:02

רינת ברקוביץ' התעצבנה מ"פרו ורבו", שמציג את מפעל הילודה של האישה החרדית, אבל מתעלם מאשמת הגבר

"פרו ורבו", סרטה התיעודי של שוש שלם ששודר אמש בערוץ 2, מצליח לקומם ולהכעיס, אבל לא מהסיבות שאליהן התכוונה הבימאית. במהלך הסרט, שעוסק בתופעת הוולדנות הסיטונאית בחברה החרדית, אנו צופים בנשים ש"עושות לביתן" כמו נמלים חרוצות - לשות בצק לחלה, מכבסות, סוחבות שקי חלב ותפוחי אדמה ללא עזרת גברים, מקרצפות את הרצפה, ועוד ועוד. על רקע המולה בלתי פוסקת של ילדים קטנים שצורחים ובוכים ומנדנדים להן ללא הרף, הן מתארות את שגרת עבדותן היומית, נאנחות, משלימות עם גורלן, מספרות שזהו ייעודן, ובאופן כללי נראות די מבסוטיות ממצבן.

תודו שזה די מדהים שבחברה שמרנית שמאדירה את כבודה של בת מלך פנימה, אשה נתפשת קודם כל בתור כוס, הרבה יותר מאשר בחברה החילונית. אבל סרטה של שלם לוקה בעוורון, משום שהוא מציג את הוולדנות כבעיה, ולא את המנגנונים הדכאניים שעומדים מאחוריה. הסרט אמנם מרמז על קיומה של פוליטיקה תרבותית שגורמת לנשים, שנראות נורמאליות למדי, להתממש רק באמצעות הרחם, אבל אינו חושף כיצד זה מתבצע. כיוון שכך, ה"תופעה" נותרת במגרש של המגזר החרדי, "האחר", וכל שנותר לצופה הוא להתפעל או להזדעזע בהתאם לערכיו. הבעיה טמונה, ככל הנראה, בעמדתה השיפוטית של הבימאית, ובחוסר ההתאמה המשווע בין עולם המושגים החילוני שלה לבין עולם המושגים של דוברות המונולוגים החרדיות. והלוא מה שנתפש בעיניה כמזעזע, הוא בגדר טבע שני עבור אותן נשים שחיות בחברה שבה אין משמעות אמיתית לחופש הרצון; חברה שבה האשה (וגם הגבר) הינם חלק מקהילה שמספקת לא רק את החובות, אלא גם את התמיכה החמולתית שמאפשרת את מימושם.

זה לא אני, זה בעלי

כפי שנרמז בסרט, המלטת גדודי ילדים אינה מצווה גזורה משמיים, אלא פרשנות מניפולטיבית למצווה תורנית, שמגובה בחינוך לאורח החיים הזה ופטור גורף מחשיבה עצמית. משום כך, הפספוס הגדול הוא בהתמקדות דווקא בנשים הנושאות בעול. שכן אשה שאולפה משחר ילדותה לשרת את המשפחה, תתקשה בבגרותה למרוד במסורת "רק משום שזה לא מתאים לה". אשה כזאת לא מסוגלת לדעת מה מתאים לה, ואם כן - סביר שתעדיף להמשיך להמליט גורי אדם בתואנה ש"בעלי אחראי לצד האינטלקטואלי", כדי לא להיחשב למעורערת בנפשה או חלילה וחס - באמונתה. בדומה לאותן שפחות מין תאילנדיות, שמרגע לידתן אומנו לאמץ את שרירי הכוס ולא את שרירי הרצון, כך גם הנשים הפוריות הללו חסרות אפילו את היכולת לחשוד שבדרך להגשמת רצון הבורא, הרבי או הסרסור, ייתכן שהפכו לקורבן. במידה מסויימת, עולמן צר מכדי שיוכלו לחוש כקורבן, לא כל שכן להביע זאת. גם ינטל, אותה צדיקה בסדום שבחרה ללדת "רק" ארבעה ילדים, אינה מסוגלת לבטא את זה. האוזן החילונית שומעת קול פמיניסטי, אולם העין הביקורתית רואה טראבל מייקרית שהתנערה מייעודה, רחמנא ליצלן, עקב קשיים בהתגברות על חסכים של צומי בילדותה.

כדי להבין את זה, צריך היה להראות איך כל הביזנס הזה עובד – נשים שמתחרות זו בזו על כמות העוללים שהנפיקו, תלמידי חכמים שמלהגים בחברותא בשעה שאחותם התאומה שומרת על אחותם הקטנה, השלווה הסטואית על פניו של גבר עבדקן שצופה בנחת באשתו ממרקת רצפות. רק כך אפשר היה להתחיל לחשוף את המנגנונים הסמויים מן העין שמופעלים כנגד נשות השבט: המוסר הכפול על פיו השכלתה של בת לעם הספר נמנעת בשל מחוייבותה לעבודות פרך ביתיות, בורותה המינית שמטופחת בדקדקנות על ידי הממסד הגברי, או בשם איזה אלוהים בדיוק רבנים גבהי לבב דוחפים את אפם לשחלות של נשים שאינן מכירים. המנגנונים המניפולטיביים הללו הופכים בסופו של דבר לנורמות חברתיות, אבל למגזר החרדי אין בעלות עליהן. יש לי תחושה שאלו בדיוק אותן המניפולציות שמופעלות על כל נערה חילונית שיוצאת לבלות במועדון, או לנפוש על חוף הים, או חושקת לעבור בהצלחה את האודישן.

1
walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully