הראשונה והשנייה

      חמש מאות גרם, סיפורים קצרים מאוד לסוף השבוע. מילים של אסף גברון, קווים של רענן אליזוב. סיפור 31

      אסף גברון, רענן אליזוב

      הבחורה האחת עיינה בתפריט בזמן שחיכתה לבחורה השנייה שתחזור מהשירותים. הבחורה השנייה הטילה את מימיה בכריעה מעל האסלה, שטפה את ידיה היטב וחזרה לשולחן שלידו ישבה הבחורה הראשונה. הן ישבו בחוץ, על מרפסת, בערב של סוף החורף שאפשר למי שסבל קרירות מסוימת, לא צורבת, לשבת בחוץ. הבחורה הראשונה אמרה לבחורה השנייה שהאוויר כל כך נקי. הבחורה השנייה הסכימה. באותו רגע הרעים אוטובוס מעבר לפינה.

      הראשונה הזמינה לימונדה, השנייה קפה הפוך וסלט השף, אבל בלי בצל ובלי ביצה קשה, וכוס מי ברז. המלצרית רשמה וחייכה, אבל השנייה אמרה שהיא מוכנה להתערב שהסלט שיגיע יכלול את המוצרים הלא רצויים. בדיעבד היא טעתה, אבל כשהסלט הגיע, ראשה היה עסוק במחשבות אחרות, כמו ראשה של הבחורה הראשונה.

      הן היו חברות טובות, חברות ילדות. הן גדלו בעיירה הקטנה, ולאחרונה, אחרי סיבוב של כמה שנים שעשתה כל אחת מהן מחוץ לעיירה, מצאו את עצמן כאן בחזרה. הן לא תיאמו את זה ביניהן, אפילו לא היו בקשר הדוק במיוחד בשנים האחרונות, אבל כך זה יצא, וכשחזרו, בהפרש של חודשיים זו מזו, גילו מחדש את חברותן הישנה ונאחזו בה בדבקות, כאילו כדי לשמור על עצמן מההתבגרות, ומהקושי שכרוך בחזרתן כמבוגרות למקום שגדלו בו כילדות, במיוחד מקום כה קטן.

      היו פרצופים חדשים, למשל המלצרית הזאת, בבית הקפה החדש שהיה פעם מזנון שהפעילו שני זקנים, שמתו בינתיים, מהחדר הקדמי בביתם, אבל אפילו כאן הן הכירו את רוב הלקוחות שישבו בפנים. "אני מתה על הריח של עצי הקלמנטינות אחרי הגשם", אמרה הבחורה השנייה לראשונה והראשונה ירדה עליה, ואמרה שהיא נהייתה פיוטית מדי בזמן האחרון.

      "זה בגלל שאני מאוהבת אולי", אמרה השנייה, וצחקה. דמותו של החבר החדש שלה עלתה לנגד עיניה והציפה את לבה. "אולי", הסכימה הראשונה. דמותו של החבר עלתה גם לנגד עיניה, אבל מה שהיא חשה היה שונה מחברתה. היא חשה מבוכה. היה דבר מה שהיא ידעה על החבר, כלומר, היא לא ידעה בביטחון אבל היא הרגישה והיא ידעה שמה שהיא מרגישה זה נכון, האינסטינקטים הנשיים שלה פותחו מספיק בשלושים שנות חייה, או אולי בחמש עשרה השנים מאז נעשתה אישה, כדי לדעת. אבל היא לא הצליחה להביא את עצמה לספר את זה לחברתה. הבחורה השנייה חיפשה הרבה זמן את האהבה הזאת. היא אכלה הרבה חרא, היא סיפרה, היתה במערכות יחסים נוראיות עם בחורים מגעילים ומטומטמים. וזה עוד לפני שמדברים על אבא שלה שפשט את הרגל, והאימא החולה שרק היא טיפלה בה, הסיבה הראשונה לחזרתה לעיירה, למעשה. הגיע לה; הגיע לשנייה אהבה טובה, מערכת יחסים שפויה, ומאז שמצאה אותו היא כל כך שמחה. אבל, האם כחברתה, היא לא צריכה להגיד לה את מה שהיא באמת חושבת עליו? תהתה הראשונה. אולי, אבל אולי היא תכעס, ותחשוב שהיא אומרת את זה מקנאה. זה מצב שאי אפשר לנצח בו, חשבה הראשונה, ונאנחה. "מה האנחות האלה?" חייכה הבחורה השנייה. "אפשר לחשוב שכל הצרות של העולם על הכתפיים שלך." הבחורה הראשונה צחקה ולגמה מהלימונדה שלה.

      "אנחנו נוסעים כנראה לסופשבוע, אולי פראג", דיווחה השנייה, והראשונה אמרה "זה יכול להיות נפלא", וחשבה על מרפקו שהתחכך בכוונה בשדיה, על הרמיזות בעיניו, על הנגיעות הכאילו-לא-מכוונות. "בטח שיהיה נפלא", ענתה השנייה וחשבה, יא בתולה זקנה קנאית, אם רק תעיזי להצמיד את העטינים שלך לידיים שלו עוד פעם, זה הסוף שלך.

      טרם התפרסמו תגובות

      הוסף תגובה חדשה

      בשליחת תגובה אני מסכים/ה
        לוגו - פיקוד העורףפיקוד העורף

        התרעות פיקוד העורף

          walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully