איטס ריינינג מן

"פיק אפ" אמנם לא מייצרת באזז, עניין, או כל דבר אחר שעשוי להניב רייטינג, אך מה שהיא כן מספקת זו תמונת מצב גברית עדכנית לישראל 2005, או לפחות לזו שמתקיימת בתוך הבועה התל אביבית ומתיימרת להכתיב את הטון. מעניין לבחון את ארבע הדמויות הגבריות שעומדות במרכזה של משפחת קמיצ'לי של הטלנובלות, ולו בגלל שהן מציעות מבט אופטימי על התקדמות הגבר הישראלי במסלול "הוא הלך בשדות" שעובר ב"אחד משלנו" ומדשדש לאחרונה ב"יוסי וג'אגר".

נראה כאילו "פיק אפ" חרטה על דגלה עמימות בנושא החלוקה המגדרית המסורתית, לפחות בכל הנוגע לסקטור הגברי שלה. דווקא בשבתה כטלנובלה, זן נחות של יצירה טלוויזיונית, מבקשים יוצריה להציג דמויות גבריות חדשות שמאתגרות את התפיסה הוותיקה והמזדקנת של המאצ'ו הכל-ישראלי. כל זאת, דווקא בקונטקסט של עולם התעופה – העולם הנשלט על ידי הגזע הישראלי העליון לתפיסתו של עזר ויצמן ז"ל וחבריו, הטייסים. הטובים לטיס הטובות וגו'.

שתי הדמויות הבולטות יותר במובן זה הן רז סגל (אלדד פריבס החתיך) ואדם צוקרמן (מקס אולארצי'ק העוד יותר חתיך). רז – הומו איתן, בטוח ובלתי נידף בעליל, כזה שלא צריך מצעדי גאווה כי ממילא הוא מסתכל על כולם מלמעלה ובז להדיוטות הסובבים אותו, אלה שעוד חושבים כי זוגיות סטרייטית היא כל מה שהעולם יכול להציע. רז אוהב את עצמו, חוגג את עצמו, מרוצה מעצמו – הומו חדש? אתם אמרתם. לצדו אדם, נציג הדור הבא, הדור השלישי, צעיר ענוג שלא רוצה להתגייס לצבא, בטח שלא חם על קרבי, מבולבל, אוהב נשים, גברים ומוזיקה אלקטרונית. אלוהים הוא מקס אולארצ'יק והוא די.ג'י. הוא זוכר שברי סחרוף זה ההוא שניגן עם אינפקטד משרום. אמנם לא בדיוק ארץ ישראל היפה אבל הוא מספיק יפה גם בלי לרצות 669. אדם הוא ילד רגיש, שרוצה לדבר על זה ומחפש עם מי. הנשיות הישנה בגופו של גולש אוסטרלי.

דמות נוספת שלא ממש נכנסת לרובריקה הגברית הטיפוסית במחוזותינו היא דמותו של נדב לוי (איציק גבאי). המאבטח הרגיש והמעורער. גבר חזק למראית עין אך חסר ביטחון. סטרייט לוזר שמחפש אהבה ומעורר בעיקר אמפתיה, שלא לומר רחמים. דווקא השילוב בין התפקיד הכוחני לעיצוב הדמות הנידפת הוא ניסיון מעניין שמתנפץ אל התסריט המקושקש. נדב נאחז בשיירי גבריותו בחברות עם עומר שגיא. מנסה להיתלות באחווה הגברית הישנה, הטובה והמנחמת אך זו מתגלה כריקה ומלאת מניירות מכוערות שכוללות את מיטב הקלישאות בהן החובה לשמש אליבי כשהטייס הנשוי בוגד באשתו.

והנה הגענו לעומר שגיא – פאר היצירה הגברית כפי שצה"ל מיטיב לנפק במשך השנים. הטייס החתיך, השובינסט החרמן. ציניקן, בוגדני, גבר גבר כמו שאומרים אלה שאומרים. הוא רחב כתפים, בלוריתו המטאפורית מתנפנפת והקוקפיט שלו תמיד מוכן להמראה (התחכמות שהיא מחווה לכותבי הדיאלוגים הכה שנונים של "פיק-אפ"). עומר שגיא הוא הגבר הפחות רלבנטי אבל היותר נפוץ. משפריץ את הפרומונים המקולקלים שלו לכל עבר, עומר שגיא הוא הישראלי הישן אך הנצחי. אם רק "פיק-אפ" היתה מעט יותר תמונת מראה לחיינו בלבנט ופחות פדיחה טלוויזיונית כושלת, הרי שאולי הלחות היתה נסבלת יותר.