בסוף השנה שעברה הוציא פנדה-בר (נוח לנוקס), אחד מעמודי התווך של הרכב הפופ-פסיכדליה הנסיוני אנימל קולקטיב, את האלבום, "Young Prayer" - יצירה ביתית נאיבית וקסומה, שהוקלטה עם גיטרה אקוסטית בלויה ופסנתר חצי מכוון. כעת, תחת השם ג'יין, מוציאים הוא וחברו הטוב סקוט מאו פיסה אינטימית נוספת מההארד-דיסק המתפקע: "Berserker", הרפתקה אווירתית חולמנית בגוון אלקטרוני, הקורצת בהזדמנויות שונות לתקליטי האמביינט-האוס הבועתיים המוקדמים של האורב ומפלרטטת עם כותרים שונים מלייבל האמביינט-טכנו הגרמני קומפקט.
"Berserker", שיצא בלייבל המיניאטורי של האנימל-קולקטיב, Paw Tracks, שונה בתכלית מהסולו של פנדה. האלבום מכיל ארבע רצועות ארוכות, פתלתלות אך מאוד לא מתחכמות, המשלבות בין יבבותיו השבריריות-מלאכיות של פנדה-בר לבין המשטחים המינימליסטיים והמקצבים האוטיסטיים של מאו (די.ג'יי ברוקלינאי שגם עובד כמוכר בחנות התקליטים הניו יורקית המומלצת Other Music). הקטעים, שהוקלטו בין 2003 ל-2004 בסשנים שערכו שני היוצרים בחלל החזרות של האנימל-קולקטיב ובביתו/אולפנו של מאו, מוגשים פה ללא עריכה.
התוצאה, בהתאם, היא רצועות אלקטרוניקה ארוכות, הזויות ומשוללות קיבעונות, שכל מטרתן לנהל ולפתח דיאלוג מוזיקלי חקרני ואותנטי. היצירה בבית, כחלק ממפגש חברי, משווה לפרויקט קסם נונשלנטי של מגע פרום מהסוג החסר כל-כך ברוב אלבומי האלקטרוניקה הנסיוניים; "זה כמו מיקס-סי.די עם תוספות שירה", הסביר לנוקס את אופיו של התקליט בראיון שנתן ל-"Wire". התחושה המתימטית המאפיינת לא אחת את הז'אנר מוחלפת כאן בהבלחות של הומור, סקרנות ותהייה תמימה. ודאי יש לזקוף זאת גם לזכות העובדה שלמרות הכיוונים האלקטרוניים, גישתו הווקאלית של פנדה-בר נותרה בעינה: הוא גולש על המקצבים הבסיסיים ועל הטקסטורות הגולמיות בספונטניות שאפיינה גם את הרפתקת הסולו שלו, ונוכחותו הווקאלית השברירית מקרינה את אותו חום מרפא שהקרינה שם. לעתים, יש להודות, החופש האינסופי שחברי הצמד ביקשו לעצמם עומד להם לרועץ, מוביל לחזרה לא נחוצה על אותה מנטרה מוזיקלית, ומביא אל האלבום זנבות סתמיים שיכלו בהחלט להישאר על רצפת חדר העריכה. ובכל זאת, מי מכם העוקב אחר פעילותם של חברי הקולקטיב, או תר אחר הזיות אמביינטיות חריגות, לא ירצה לפספס את האלבום הזה.
ג'יין, "Berserker" (יבוא, Paw Tracks)
אריאל אולטרה פינק
ההחתמה הראשונה של אנימל-קולקטיב בלייבל שלהם, Paw Tracks, הוא אריאל רוזנברג, הידוע בשם הבמה שלו אריאל פינק. מי שציפה מהקולקטיב להחתים אמן נויז בעל נטיות פסיכדליות או להקת פולק לאפטופים חדישה טעה ובגדול. מסתבר ששיקולי הקולקטיב פתלתלים כמעט כמו המוזיקה שהם מייצרים. פינק הוא מבצע בעל גוון פופי מובהק: מכונת ירייה מוזיקלית חסרת בקרה ופטפטן יציר MTV, שכותב שירים בסיטונות כבר יותר מחצי עשור ומתכתב, ולא תמיד במודע, עם מפלצות סופט-רוק דוגמת ELO. על הנייר זה נשמע די זוועה, אך תחושת המועקה נמוגה כאשר נפגשים עם הצלילים שמפריח רוזנברג הצעיר, להקה של איש אחד.
אז מה הקץ' פה? מדוע אף אחד מאתנו לא נתקל במטאור המוזיקלי הזה עד עתה? הסיבה פשוטה: את כל היופי והטופי המוזיקלי שלו מקליט אריאל אל תוך טייפ קסטות שמונה ערוצים מתפרק. המגבלה הטכנית הזו, שהוא כה מוקיר, לוכדת אותו בסוג של יקום מקביל, וגורמת לו להישמע כמי ששר שירי פופ מתקתקים ודרמטיים משנות השמונים מתוך תא כפפות מעוך של פורד מודל 50'. לפינק אין עניין "לעשות את זה"; בדיוק כמו חברי הקולקטיב, הוא מעדיף לפרוש כנפיים כמה שיותר רחב ולהתעופף מפה. מבחינתו, הוא ימשיך לדאות בעולם המוזהב והמאובק שיצר לעצמו ולייצר להיטים לתחנת האיי.אם הפרטית שלו עד שמישהו ישחרר את הפקק, ינקז את ההילה התמימה ויטילו אל הקרקע. נכון לעכשיו, עם שני תקליטים בלייבל של הקולקטיב תוך פחות משנה, נראה שהיום הזה רחוק מתמיד.