מט סנדלרים

את "חדר מלחמה", יש לציין, לא ראיתי בשידור ראשון מפאת שהות ממושכת מחוץ למולדת, אם כי הדיה של אותה סדרה מדוברת הגיעו עד ברצלונה. חור זה בהשכלה אקטואלית מתוקן בימים אלה הודות לשידור החוזר (ראשון, ערוץ 2), וגם הבאזז סביבה הופך לנהיר – סדרה שעוסקת בביטחוניזם, קרי סלע קיומנו, וכתובה על ידי מלך המיינסטרים שהוא במקרה גם בנו של מנהיג מפלגת המרכז – פשוט חייבת לומר משהו עלינו. קחו לדוגמא את השבוע: במרכז הפרק עמד עימות בין מפקד חיל האוויר, מח"א בשבילכם (בליהוק משעשע במיוחד של עופר שלח) ורענן, מפקד אבירי השולחן העגול, הוא ליאור אשכנזי.

עסקינן בחיסול בפצצה מהאוויר של איש חמאס, עם קריצה ברורה למקרה סלאח שחאדה מלפני שלוש שנים. מח"א מודיע בראיון לתקשורת שלא היתה לו בעיה עם מותם של ילדים בחיסול, מה שכמובן גורם לסערה, לתביעות משפטיות, וחמור מכל – לאיבוד שלוותו של רענן. "אנחנו לא עובדים בלהרוג ילדים", הוא חוזר ואומר. העימות המוסרי הזה נכרך, כמו בכל דרמה טובה, באלמנטים אישיים ("העפתי אותך כי לא סבלתי אותך" וכו'), ובתום מניפולציה בה מעורבת גם פרקליטה (אסי לוי) ומתח רומנטי, מוכרז רענן כמנצח: מח"א, שימו לב, נאלץ להתנצל. ואחרי שמנערים את כל הטררם מתגלה אמת אחת: אם בעימות סביב עניין מוסרי, צד אחד בעד הריגת ילדים והצד השני בסך הכל מבקש ממנו התנצלות - מצב המוסר לא משהו. הנה, אמרנו משהו עלינו.

והמאבק הזה, בסדרה בדיונית, השתקף השבוע בדיון מציאותי לחלוטין שהתנהל ב"לונדון וקירשנבאום". היה שם נציג המתנחלים שדרש לאפשר למתנגדי ההתנתקות להפגין כדי להגן על הדמוקרטיה, וממולו עמד לא פחות ולא יותר מאשר ניצב בדימוס אליק רון, שדרש שלא לאפשר למתנגדים להפגין – כדי כמובן להגן על הדמוקרטיה. ואחרי שמנערים את כל הטררם, מתגלה אמת אחת: אם בעימות סביב עניין דמוקרטי, צד אחד בעד הפגנה שמטרתה המוצהרת היא הפרת חוק, וצד אחר הוא מי שאחראי על הפיזור האלים ביותר של הפגנה בתולדות המדינה – מצב הדמוקרטיה לא משהו. הנה, אמרנו עוד משהו עלינו.

לא בכל יום ניתן לפגוש סרט תיעודי מרתק ומחכים כמו "סוף המשחק" (שישי, יס דוקו), שעוקב בפרטי פרטים אחר טורניר השחמט שנערך בשנות ה-90' בין גארי קספרוב ו"כחול עמוק", המחשב מבית איי.בי.אם, טורניר "האדם נגד המכונה" שמגלם בתוכו את האוקסימורון שבו מתנהלים חיינו – שביעות הרצון העצמית מיצירי כפינו עטורי המגה והג'יגה, והפחד שלנו מפניהם ומפני הסוכן סמית. קספרוב מתחיל בניצחון מוחץ במשחק הראשון, אבל במשחק השני הוא מפסיד. יותר מכך – הוא טוען כי "כחול עמוק" ביצע מהלך שאינו אופייני כלל וכלל למחשב, וחשדו מתעורר. הוא רומז כי לצד יכולת החישוב חסרת המתחרים של "כחול עמוק" נמצא גם אדם, שמפעיל את שיקול הדעת במקרה הצורך, או כמו שהוא מנסח זאת: "אדם ומכונה הם שילוב שקשה להתמודד מולו".

קספרוב מבקש שמישהו יבדוק את פלט הפעולות של המחשב – אבל באיי.בי.אם מסרבים. קספרוב בטוח שמרמים אותו. שלושת המשחקים הבאים מסתיימים בתיקו, כשאלוף העולם מפספס בשלומיאליות של טירון שתי הזדמנויות לנצח. הלחץ ניכר בו, והוא חוזר על טיעוניו לגבי המשחק השני. באיי.בי.אם מסכימים לפרסם את הפלט – וחוזרים בהם. למשחק השישי הוא כמעט שלא מתייצב, ולבסוף מפסיד בו בזריזות מפתיעה. 3.5: 2.5 לכחול עמוק, תוצאה סופית. גם אנשי איי.בי.אם הודו: הפעלנו על קספרוב לוחמה פסיכולוגית. תעתענו בו עד שאיבד את קור רוחו (את הסיבה תמצאו בנתון הבא: יום לאחר הטורניר קפצה מניית איי.בי.אם ב-15%. כחול עמוק פורק, ולעולם לא התאפשר לקספרוב לשחק מולו שוב). קספרוב קרס. אבל האמת היא שהוא לא שיחק נגד כחול עמוק, אלא נגד האנשים שמאחוריו. הסיפור הזה לא אומר שום דבר על מחשבים. הוא אומר משהו על בני אדם.

והמאבק העצוב הזה השתקף לי בכתבה ששודרה ממש במקביל ב"אולפן המרכזי" של ערוץ 10. האלוף דן הראל יוצא ממכונית. מפגיני הימין מלווים אותו. "בוגד", "פושע", "נאצי", הם צועקים לו במהלך המשחק הראשון בכפר מימון, בדרך למשחק השני באופקים השבוע. כמה נוחים היו חיינו לו ניתן היה לפתור את משחק השחמט הרב צדדי המכונה "התנתקות" בעזרת כחול עמוק. אבל בהתנתקות משחקים רק בני אדם. ובלוחמה הפסיכולוגית שמפעילים שני הצדדים – המשטרה והצבא על המפגינים, והמפגינים על השוטרים והחיילים – נותר רק לקוות שאף אחד לא יאבד את קור רוחו. המנצח בטורניר השחמט קיבל 700 אלף דולר (מעניין באמת מה עשה כחול עמוק עם הכסף). המפסיד קיבל 400 אלף, אבל כמו שאמר לקספרוב אחד מידידיו: זה לא קרב על 300 אלף דולר, זה קרב על עתיד האנושות. ובאותה מטבע: ההתנתקות איננה קרב על גוש קטיף. היא קרב על עתיד המדינה.

"הפלא השמיני", ממש כמו "חדר מלחמה", היא סדרה עם באזז. בסופו של יום, חיימוביץ' לא הצליחה לומר ולהראות הרבה דברים שלא ידענו קודם – עד הפרק השבוע, בו סיפרה על ילד בן 17 שנפטר, ומצבתו עוצבה בצורת טלפון סלולרי, לציון האהבה העזה שלו למכשיר. והחיבור הזה בין טלפון סלולרי לשכול – קרי סלע קיומנו – אולי אומר משהו עלינו. כי במקום בו מתחבטים מוסרית בין להרוג ילדים לבין להרוג וגם ולהתנצל, במקום בו הלבטים הדמוקרטים הם בין ביטול הזכות להפגין, לבין הפגנה למען הפרת החוק – קצת תמוה שהאובססיה סביב מכשיר אחד מגיעה אפילו עד הקבר. מצד שני, אולי קספרוב צדק: אדם ומכונה הם שילוב שקשה להתמודד מולו.