בחור חייב להסתיר את זהותו, מתחפש לאישה ומתאהב ביפהפייה הראשונה שנקרית בדרכו, שהינה לא אחרת מבתו של האדם שיכול להכשיל אותו במשימתו. כל הכבוד ליוצרי "אלביס, רוזנטל והאישה המסתורית" על האתגר, לא פשוט להפיק סדרה מעניינת על אחד הנושאים הכי נדושים שידע עולם הבידור אי פעם. עוד יותר מסובך לייצר סדרה מצחיקה, מושכת ומושקעת עם נייר קופי שאפילו בארגנטינה כבר לא משתמשים בו, למרבה הפליאה יוצרי "אסתי המכוערת" הצליחו גם הצליחו.
המעבר מעונה ראשונה שהתבססה על טלנובלה שכבר נעשתה לעונה שנייה ומקורית, בלבלה ודאי את יוצרי הסדרה. הם פנו ישירות לעלילה מוכרת לעייפה ועשו סלט של סגנונות טלוויזיוניים. מסורת הסבונייה האמריקאית בולטת בדיאלוגים הארוכים כאורך הגלות ובמבטים היוקדים והממושכים, טאץ' הפילם נואר מתבטא עם טוויסט בקונספט האישה המסתורית ומדי פעם יש גם בדיחות. מצחיקות אפילו. מבלבל? מה שעוד יותר תמוה זה איך למרות הערבובייה, מצליחה הסדרה לענג.
רק לא עוד טרנסג'נדר
אם הפרק הראשון של "אלביס" היה חינני באופן בלתי מזיק, הפרק השני כבר זרם וממש הצחיק. לא חסרות סדרות טלנובליות עם עודף הומור עצמי ודאחקייה על התעשייה, אבל את "אלביס רוזנטל..." מצילים שני גורמים חשובים: השחקנים והכתיבה. עלילת האישה המסתורית המפוהקת היא אולי זו המניעה את הסדרה, אבל אלו הן עלילות המשנה שעושות אותה שווה לצפייה. יתרון גדול יש לעונה שנייה - השחקנים התמקמו בנוחות בתפקידם ומכהנים כמשפחה אחת גדולה ומאושרת. מערכת היחסים בין דמויותיהם של אביטל דיקר ועומר ברנע, למשל, מעולה ושנונה ביותר. דיקר, שלא מפסיקה ללהג על בנה הגאון ורוצה באותה נשימה לשלוח אותו לפנימייה, משחקת היטב עם ברנע כשהיא לא עסוקה בשרבוב שפתיים ובהפצת סקס מאולץ לכל עבר. ברנע נכנס בקלילות לתפקיד בעל הפאב השתוי שמתחיל עם כל מה שזז, בעיקר עם דניאלה וירצר המתוקה, שמחשופיה העמוקים לא רק שלא מתאימים למשרד עורכי דין, גם במועדוני הבורסה היו אומרים לה להשאיר קצת מקום לדמיון. מיטל דוהן, הפרחה שהפכה לח"כית, מאפשרת השתלחות פרועה על פוליטיקאים באשר הם. גם הומור עצמי לא חסר. לא על תעשיית הטלוויזיה תודה לאל, אלא על הסדרה עצמה, כמו המשפט המופתי של נעם לאסתי: "את יודעת, זה לא שהפכת ליפה, זה ביחס למה שהיית". שאפו לריקי בליך על הסיבולת.
דן שפירא לא אשם בהשוואה הבלתי נמנעת לדסטין הופמן ב"טוטסי". האמת היא שהוא שחקן מצוין ואפילו משכנע בתפקיד חני המזכירה המתייקת, למרות קולו הצפצפני. מזל שלא הוקדשה יותר מדקה וחצי כדי לתאר את הפיכתו לאישה, לא היינו עומדים בעוד גבר שמקטר תוך לבישת גרביונים. אפילו שייקה לוי, שפרצופו נע תדיר בין זחיחות שבעה לבהלה קיומית נוסח "מי אני ומה אני עושה פה?", מתאפק ולא מעצבן כהרגלו. הדמות היחידה שהיא בלתי נסבלת היא של תומר שרון, בתפקיד העוזר הגאון המטורף. נכון, יותר קשה לייצר משפטים שנונים לדמויות מן השורה, אבל שיק הסלפסטיק מבאס. יהיה הרבה יותר מעניין לראות אותו מנסה להפיק דיאלוגים אמיתיים מאשר לנפנף ללא הפסקה בשיערו.
חוויית הגבר שסובל ממריטת שערות בשעווה נדושה עד כדי כאב, אבל מגיע קרדיט ליוצרים על הגמישות הרבה בקונספט. הדמויות נשארו, הדיאלוגים מרפררים לעונה שעברה, אבל הגיבור הראשי, השם והנושא השתנו לחלוטין. סיפור המתח מתקדם באיטיות ראויה ומשתדל להיות מורכב, ואפילו מוטיב השוקולד עם עטיפות הדגים הכה כעורות מסקרן. יחד עם נינוחות השחקנים והאווירה הקלילה נוצרה סדרה שתשרת בכיף את מאוכזבי "כוכב נולד: מותחת, אבל לא לוקחת את עצמה יותר מדי ברצינות. שובבה, אבל לא טפשית. ריקי גל הייתה נותנת לה מגן דוד.