לא ידעתי בכלל שלהקות מהסוג של טראוויס ("Why Does It Always Rain On Me") קיימות במציאות, מחוץ לפלייליסט של גלגל"צ. סברתי תמיד שמקומם קובע על ידי כוח עליון בין הפקקים. הרי עליהם חשבו כשיצרו את הקונספציה. הם נולדו לגלגל"צ.
לכן זה שוס לגלות שהאלבום הראשון של טראוויס משנת 1999, "The Man Who", מכר כשלושה מיליון עותקים בתוך בריטניה, הכי הרבה ללהקה בריטית באותה שנה. בתחילת שנת 2000 זכתה הלהקה בשני פרסי "בריטס" - הלהקה הטובה ביותר, והאלבום הטוב ביותר. מחוץ לבריטניה, אגב, היא לא מכרה כלום כמעט, ולכן קשה לברוח מהמסקנה שמדובר בהבלחה בריטית מוזרה ותו לא. עכשיו הם רוצים לכבוש את אמריקה. מכיוון שכל בר דעת יודע כי הדרך לכיבושה של אותה יבשת עוברת דרך אימפריית הרוק הישראלית, התכנסו כאן בכדי לעמוד על סיכוייה של טראוויס ו"The Invisible Band" שלה מעבר לאוקיינוס.
ובכן, אין סיכוי. מדובר באמת בחבורה של תמהונים שמייצרים רוק אנמי מהסוג המשעמם ביותר. הסולן, אחד פראן הילי, מתהדר בכישרון רב לעצבן ובצורך כפייתי לחרוז בשירים, שבהם שזור, מסיבה כלשהי, גם בנג'ו. את העטיפה ההפקתית מספק נייג'ל גודריך - כן, ההוא של רדיוהד (ואר.אי.אם), שהרים פה משהו שמבחינה קולינרית אפשר להשוותו למנה חמה פירה.
הכתיבה מביכה, השירים מורכבים מלחני קלישאה, והתחושה החזקה ביותר היא של אין-תחושה. אם הם מנסים לגעת בי, הם צריכים להתקרב כמה קילומטרים. לא כל להקת רוק חייבת לנבל את הפה, לבעוט בפנים או לגדל שפם, אך טראוויס מזיעה אך ורק בשביל להישאר במשבצת האולטרה קונבנציונלית שלה. אני לא יודע, אולי אם אותו פראן הילי היה שר קצת יותר יפה, או היה קצת פחות טיפש, השירים היו עוברים. לי נדמה שמדובר בלהקה בלי פוטנציאל. הסינגל הראשון מתוך האלבום, "Sing", כבר כבש את הרדיו הישראלי.
פור לה מוזיק
19.6.2001 / 10:35