וואלה, סלבס

לא משנה כמה גיא פינס יתאמץ להוכיח לנו – אין ביצת זוהר של ממש בישראל. קרן מור בג'ינס וטוניקה בטקס פרסי הטלוויזיה לא יוצאת בהצהרה אופנתית כמו שרון סטון בחולצה השחורה ההיא של גאפ, והפפראצי לעניים של אלי פיניש בחומוס אשכרה הם לא צילומי הזוועה של בריטני ספירס בחוצות לוס-אנג'לס. בשביל זוהר צריך עושר, נהנתנות ואנשים גדולים מהחיים. ערוץ E! האמריקאי יודע איך לתרגם את כל זה ללוח שידורים עמוס בתוכניות מתחנפות יותר או פחות. הוא אוהב את הכוכבים, ונורא רוצה שגם הם יאהבו אותו. מי שלא יכול בלי זריקת הוליווד היומית שלו מוצא את עצמו מזפזפ לעברו בכל פעם שיש רמז לחדשות בטלוויזיה.

ג'ולס אסנר מגישה ב-E! את "נחשפים", שבה היא מתיישבת עם כוכבי הבידור לשיחה רצינית אחד על אחד. מי שראה ראיונות קודמים אתם מגלה שהם לא נחשפים יותר מבכל ראיון יח"צנות אחר, אבל בזכות כישוריה של אסנר כמראיינת גם הם מפתיעים לפעמים. ג'ים קארי התגלה בתוכנית כאדם רגיש ורציני, ג'ניפר לופז הסתבכה עם ההגדרה של דיווה ואשלי ג'אד פרצה בבכי בכל שתי דקות. ביום שישי פצחה עדן הראל בוואריציה משלה לתוכנית, עם מקדם סיכון גבוה. אחרי הכל, את מי היא תראיין? את אגם רודברג על הטירונות, את טל פרידמן על "משפחת שוורץ"? אבק כוכבים לא יהיה פה בכל מקרה.

הבחירה הראשונה דווקא הפתיעה לטובה. מאיה בוסקילה מנסה לפחות לפזר נצנוצים לאוויר, עם שמלות מעצבים חושפניות וקול ענק, וגילתה שני דברים מסעירים: היא לא אנטיפתית, וסיפור החיים שלה מעניין. מי שפחות מעניינת, עם זאת, היא עדן הראל. הראל, שמתפקדת בימים כתיקונם ככולבויניקית של מחלקת הילדים והנוער של ערוץ 1, הסתחבקה קשות עם בוסקילה בחנופה בלתי אטרקטיבית בעליל, עם פרצי צחוק מוגזמים שהגיעו בלי התראה מראש וסיום כל משפט שני ב"גדול" ו"אחלה". יכולותיה הוורבליות הוטלו בספק אמנם, אבל ניתן היה להפיק משהו שמתקרב לקולגה המקסימה מחו"ל עם עריכה קצת יותר כשרונית.
ראיון של כמעט חצי שעה בלי הפסקות משמעותיות בתוכו רצוי לשמור לאנשים שקובעים את גורל האומה או לחילופין למובארק. עם כל הכבוד לבוסקילה, חצי שעה של קשקשת על משפחתה הדתית ועל רוברטו המאמי תעייף גם את מעריציה הפנאטיים. אסנר פותרת את העניין בקטעי ביניים קצרים ביוגרפיים שבהם היא מתארת נקודות ציון חשובות בחייו של המרואיין. התוכנית קצבית יותר, והמרואיין לא נדרש לדקלם מתי הוא סיים ללמוד ומתי הוא עזב את הבית. אצל הראל קיבלנו מדי פעם קטעים תלושים מהרזומה הטלוויזיוני של בוסקילה. כאן היא מתנשקת עם חבר שלה בטקס, שם היא מענטזת בתצוגת אופנה. כאילו שחררו לשידור את הגירסה הלא ערוכה בסגנון גזור והדבק - עשה זאת בעצמך בבית. לאווירת הפרובינציאליות הקשה (שכוללת תמיד תמונות דהויות בשיקופית על המסך) הצטרפה התפאורה המזעזעת. מה הטעם בסוויטה במלון שרתון אם היא מוצפת בשלטים ענקיים, כעורים ואדומים עם סמל הערוץ. אנחנו בערוץ הבידור, הבנו, לא חשבנו שאנחנו צופים בעדן הראל בנשיונל ג'יאוגרפיק. בשביל אווירה זולה אין צורך בבית מלון, כל קניון בארץ יספיק.

ונחזור רגע לבוסקילה, שהתבררה כדבר היחיד שיש לומר לזכות התוכנית הראשונה. קשה למצוא בארץ כוכבים שבילו שנה מחייהם כהומלסים במסחרית כמו ג'ים קארי או כיכבו בתור עוללים בסרט מד"בי מצליח כמו ברימור. אבל אם כבר סיפור חיים ישראלי, מה יותר מוצלח ממשפחה דתית, ילדה מורדת וגילוי במועדון קריוקי? בוסקילה סיפרה ברהיטות ובכנות על הרצון הבלתי נדלה שלה מילדות להיות על במה, על החיקוי של עלמה זק ועל המרד האינסופי במשפחה, שהוביל לתואר המסעיר "נערת החן של נתניה". אולי מכיוונה יש שביב של תקווה לעולם הזוהר בארץ. מה שבטוח, מתוכניתה של עדן הראל לא תבוא הישועה.