אלי להר, "אני אוהב את תמיר"

פעם המורה לספרות נתנה לנו לכתוב חיבור בשם 'שלושת הדברים שהייתי לוקח לאי בודד'. אני זוכר מה כתבתי אז. זה היה החיבור הכי מהיר שכתבתי בחיים. הוא תפס בקושי חצי עמוד.
אם הייתי צריך לבחור רק שלושה דברים לקחת לאי בודד, הייתי לוקח:
עותק של התפסן בשדה השיפון,
את הגיטרה שלי,
את תמיר.

מאז עברה כבר יותר משנה והרבה דברים השתנו, אבל הרשימה ההיא עדיין תקפה. אלה הדברים שהייתי לוקח איתי גם היום. בעצם, אני מוכן לוותר על הגיטרה ועל הספר. אם אוכל לקחת לשם רק את תמיר, אהיה מאושר.
אבל ככל שאני חושב על זה יותר, אני מבין שאני אמנם אהיה שם על גג העולם, אבל בכלל לא בטוח שגם לתמיר זה יהיה כיף.

קוראים לי דני ואני הומוסקסואל.

אני מתנצל על הפתיחה הזאת. בדרך כלל אני לא מציג את עצמי ככה, ואני יודע שזו לא פתיחה נכונה לחיבור. כבר שנתיים כמעט אני שומע מן המורה שלי ש'למבנה של חיבור יש חוקים ברורים ועל הפתיחה צריך להקפיד במיוחד'. אלא שאף אחת מהפתיחות שהופיעו ברשימת 'שש פתיחות לחיבורים' שהיא חילקה לא התאימה לי לחיבור הזה, שהנושא שלו הוא 'אני'. רק המשפט הזה, שעכשיו כבר כתבתי אותו, דפק לי בראש מאז שיעור חיבור. קוראים לי דני ואני הומוסקסואל. אז כתבתי אותו, וזהו.

השיעור דווקא התחיל טוב. ציפי, המחנכת שלי, שהיא גם המורה לספרות ולחיבור, הקריאה שמות ואז עמדה מולנו, ואמרה שיש לה הודעה חשובה.
"בשל הבגרויות העומדות בפתח, ועומס הלימודים הרב לקראת סוף השנה, החלטתי שלא לדרוש מכם עוד חיבורים אישיים."
"הגיע הזמן," לחש ערן, שיושב לידי.
אבל השמחה הייתה מוקדמת.
"אני רוצה שתכתבו עוד חיבור אחד, אחרון," אמרה המורה ופנתה אל הלוח. "הנושא שלו הוא אני." היא כתבה על הלוח 'אני' ומתחה קו מתחת למלה.
"מה, צריך לכתוב חיבור עלייך, המורה?" שאל יניב בטון מיתמם.
"לא," ענתה ציפי. "כל אחד צריך לכתוב על עצמו."
הכיתה געשה. דרישות להסברים עלו מכל עבר. הטענות היו שהנושא כללי מדי ולא ברור, או בקיצור, דפוק. ציפורה סירבה להיענות לשוועת הקהל. היא אמרה שהיא סמוכה ובטוחה שנסתדר, ובכך חתמה את הדיון ופנתה לדון בחיבורים מן החודש שעבר שהיו בנושא 'זכות הציבור לדעת'. אבל אני כבר לא הקשבתי. לא יכולתי להתרכז יותר בשיעור. המשפט הזה כבר הלם לי בראש. חזר ודפק בלי הפסקה. ידעתי שזה מוכרח להיות המשפט הראשון בחיבור שלי. שאין התחלה אחרת. ניסיתי לבחון אפשרויות אחרות. אמרתי לעצמי שאולי כדאי להקדים ולספר על עצמי קצת, לתת לקורא זמן להכיר אותי, להתרשם, ואז באמצע, בלי שום הכנה מוקדמת, אולי בשיאו של איזה דיאלוג דרמטי במיוחד, לגלות את האמת, אבל התחרטתי. חשבתי שאם אי פעם יהיה מישהו שיקרא את החיבור הזה (מה שדי קשה לי להניח, כי אני די בטוח שהוא ישאר אצלי, עמוק במגירה) ושהמישהו הזה יחבב אותי (וגם בזה אני מטיל ספק) הוא עלול להתעצבן כשיתברר לו שכל הזמן הוא חשב שאני טיפוס מסוים ובעצם אני לא.
ואני לא רוצה שאנשים שיקראו את החיבור שלי, ישאלו אחד את השני: "הגעת כבר לחלק שבו הוא מודה שהוא הומו? מי היה מאמין? בחור כל כך נחמד," כמו שאומרים שכנים של אנשים שהמשטרה עוצרת בחשד לאונס ילדות.

עכשיו הגיע הזמן שאציג את עצמי כמו שצריך. שמי דני מרוז, ואני לומד בכיתה י"ב במגמה הפיסיקלית בבית הספר התיכון על שם מגנוס בגבעתיים. אני אוהב לקרוא ספרים, לשחק כדורסל ולנגן בגיטרה שלי, במיוחד שירים של שלמה ארצי, שהוא, לדעתי, הזמר הכי טוב בארץ. אני כותב את זה, כי נראה לי שלקנות למישהו שנים קסטות של ירדנה ארזי ולגלות בסוף שהוא דווקא מעריץ של עפרה חזה, זה לא פחות מביך מלחשוב שמישהו הוא הטרוסקסואל ולגלות שהוא לא.

רגע.
עוד לא.
אני עוד לא רוצה להיכנס לשם.
אני רוצה לספר עוד כמה דברים על עצמי לפני שנדבר על זה, ועל תמיר, ועל כל מה שקרה לנו בשנה וחצי האחרונות.

אני כמעט בן שמונה עשרה, יש לי שיער שחור ועיניים ירוקות. את השיער שלי קיבלתי מאבא, שגם השיער שלו היה פעם שחור. לאמא שלי יש עיניים כחולות ולאבא שלי חומות, אבל לאחותו, יש עיניים ירוקות, ככה שלפי החישובים שלי, זה מסתדר. בדקתי את כל זה בכיתה י', כשלמדנו בביולוגיה על תורשה.

אני זוכר את זה היטב לא רק מפני שגנטיקה הוא הנושא שהכי אהבתי ללמוד, אלא גם מפני שבמעבדה לביולוגיה קרה משהו מוזר. ערכנו ניסוי לבדיקת הקשר בין סוג הדם שלנו ושל ההורים שלנו, והתברר שלאורן יש סוג דם B, ואילו לאמא שלו יש O , ולאבא שלו (כלומר למי שעד למחקר הזה נחשב אבא של אורן) יש A. ברגע שנודעו התוצאות פרצה מהומה בכיתה. המורה לביולוגיה ניסתה להרגיע אותנו, ואמרה שכנראה הלבורנטית התבלבלה או שהנתונים היו שגויים, ושבכלל, בדיקה בבית הספר היא לא מדויקת, ועוד כל מיני הסברים, אבל התירוצים שלה לא שכנעו אף אחד. שריקות התלהבות, בדיחות קרש ודרישות לוועדת חקירה מילאו את חלל הכיתה. הבטתי באורן שעמד לו חשוף לכל החצים שאנחנו, ילדים קטנים וטיפשים, ירינו לעברו. ההסברים של המורה לביולוגיה לא נשמעו לי משכנעים במיוחד. אני לא יודע מה הוא תכנן לעשות, אבל חשבתי, שאם זה היה קורה לי, אולי הייתי מנסה לדבר עם אמא שלי. כלומר, אם הייתי מעז.
בדבר אחד אני בטוח. לא הייתי רוצה לכתוב את דוח המעבדה במקומו.
אחרי התקרית הזאת הכנתי תרשים שבודק את התורשה במשפחה שלי, כדי לוודא שהכל מסתדר. הרי אנחנו ממש לא דומים זה לזה, אבל לפי החישובים שלי, הכל בסדר.

לאורי, אחי הבכור, יש שיער שחור ועיניים חומות. הוא לומד ארכיטקטורה בטכניון, שנה שנייה, וגר בחיפה. טלי שנולדה לפנ?י וגילי שנולד אחר?י דווקא די דומים. לשניהם יש שיער חום בהיר (אצל טלי הוא מחליף צבעים לעתים קרובות) ועיניים חומות (כל הזמן, אצל שניהם). טלי משרתת כמש"קית חינוך בבסיס תותחנים. יש לה עוד שבעה חדשים עד לשחרור, אבל היא לא לחוצה. היא נהנית. גילי לומד במגנוס, שנתיים מתחתי. שנינו אוהדים של מכבי נתניה בכדורגל, אם כי גילי אוהד יותר שרוף ממני. כל הארון שלו מלא מדבקות של עודד מכנס ובני לם. לפני חמש שנים, כשזכינו באליפות, הלכנו עם אבא (שאוהד את מכבי תל אביב) לכמה משחקים וגילי קנה צעיף צהוב שחור של הקבוצה.

שלושתנו, טלי גילי ואני נולדנו בתוך פחות מחמש שנים. אני לא מבין איך אמא שלנו הסתדרה עם שלושה זאטוטים וילד 'בוגר' בן שמונה, ועוד פחות מבין למה ההורים שלי תכננו את המשפחה כך. לפי התיאוריה של גילי הם פשוט ניסו ליצור את הילד המושלם, "וכשאני הגעתי, המלאכה הושלמה." לאורי יש הסבר קצת שונה. "כשאתה הגעת הם הבינו איזו טעות הם עושים," ורק לטלי היתה דעה משלה. "הם פשוט התחלקו על השכל," סיכמה אחותי את הדיון.

כשניסינו לדבר על כך עם אמא קיבלנו תשובה מעורפלת בנוסח

משחר ההיסטוריה נותרו כמה שאלות חשובות בלא פיתרון. למשל: מה עדיף מקלחת או אמבטיה? גלידת שוקו או וניל? בריכה או ים ? בשאלה האחרונה התחבטנו אורן ואני בחופש הגדול שבין כיתה ט' ל- י'.

לזכות הים עמדו השמש, האוויר הצלול, העובדה שהכניסה חינם, וכמובן, הגלים, שיש רק בים ואין בבריכה.
לטובת הבריכה עמדה הק?רבה הביתה, (לים היינו צריכים לקחת אוטובוס), מגלשות המים, וכמובן, הגלים, שיש רק בים ואין בבריכה.

אורן ואני התווכחנו בלהט, אבל לא ממש רבנו. היה חם מכדי לריב. בסוף הגענו לפשרה מוצלחת. פעם בשבוע הוא הצטרף אלי לרביצה על החוף, ופעם בשבוע התחרינו בשחייה בבריכה.
יום חמישי אחד, בערך באמצע החופש, הגענו לחוף אחרי הצהריים. כבר מרחוק ראינו את הדגל השחור שהתנוסס על סוכת המציל. הגלים הגבוהים הציפו את החול, והמצילים צעקו על שלושת הגיבורים שהעזו להיכנס לים הסוער, להישאר בתחום ריבוע הדגלים הקטן המסומן מול הסוכה. זה לא נראה כיף. תהינו מה לעשות.

"בוא נלך לגורדון" הציע אורן.
לא היתה ברירה. הלכנו לכיוון הבריכה. אורן ניסה לנחם אותי ואמר שבבריכת גורדון יש מי ים. זה לא שיפר את מצב רוחי. הוא הוסיף שבגלל זה המים שם קפואים. "זו הבריכה הכי קרה בארץ."
"הם חמים כמו בכל בריכה אחרת" אמרתי, "בגלל כל הילדים הקטנים שנכנסים פנימה, ודואגים להעלות את הטמפרטורה."
אבל אורן צדק. המים באמת היו קפואים, וכשנכנסנו, רעדתי מקור, אבל אחרי כמה בריכות התחממתי, ובתחרות השחייה המסורתית שלנו ניצחתי את אורן בפעם הראשונה זה שלושה שבועות. מצב הרוח שלי השתפר. נדמה היה שלמרות הכל, זהו יום מוצלח. ואז נכנסנו אל המלתחות.

שלט קטן בישר שבמקום מתבצעות עבודות שיפוץ להרחבת המלתחות, וההנהלה מתנצלת על אי הנוחות הזמנית. מבט חטוף גילה לי שהמקלחות הזמניות נמצאות כולן בחדרון אחד נטול מחיצות. נלחצתי. ב'גל-גלים', הבריכה הקבועה שלנו בגבעתיים, המקלחות היו בתאים נפרדים זה מזה. בים התקלחנו בבגדי ים על החוף. כל החופש הצלחתי להימנע מלהתקלח עם אורן. עד עכשיו. לא ידעתי איך זה יתפתח, וחששתי ממה שיקרה. ניסיתי להרוויח זמן כדי למצוא מוצא. לאט-לאט הוצאתי מן התיק את הסבון, את השמפו, את המגבת, ותליתי על וו את הבגדים הנקיים. זה לא עזר. לא מצאתי שום פיתרון, שיאפשר לי לוותר על המקלחת באופן שלא יעורר חשד. כל שיכולתי הוא לנסות לקצר את משך הזמן שבו שנינו נתקלח ביחד. התחלתי להזדרז. התפשטתי במהירות, השארתי את בגד הים על הרצפה, לקחתי את המגבת ומיהרתי למקלחת בתקווה לסיים את העניין עוד לפני שאורן יגמור להתארגן. לשמחתי, חדר המקלחות היה ריק. פתחתי את המים והתחלתי להסתבן במהירות.
אורן הגיע דקה אחרי.

ניצבנו ערומים זה מול זה. השתדלתי לבהות בשלט שהיה תלוי מעבר לכתפו של אורן, ובו ההתנצלות על האי-נוחות. "אי נוחות" הייתה לשון המעטה למה שחשתי. קיוויתי לעבור את הדקות הבאות בשלום.
"איי." צווח אורן. "המים שורפים."
לא עניתי. לא הייתי במצב רוח מתאים לשיחות חולין. הייתי מודאג ממה שהתרחש בין חלצי.
"אפשר להשתמש בשמפו שלך?" ביקש אורן. "שכחתי את שלי."
"אין בעיות," עניתי והתכופפתי להרים את השמפו. כשהזדקפתי חשתי בקלוני המזדקר לפני. הרגשתי כאילו בין רגליי מתנוסס תורן. הגשתי לאורן את השמפו, מנסה להסתיר בידי את המתרחש.
"תודה," אמר אורן.

בסך הכל זה היה דבר טבעי לגמרי. אם הטרוסקסואל היה מתקלח עם נשים, אני מניח שגם הוא היה עובר חוויות דומות. זה לא ניחם אותי. נלחצתי. הבושה שלי התעצמה עוד יותר כשראיתי שאצל אורן לא חלו שום התפתחויות משמעותיות דומות. פחדתי שאורן יראה ופחדתי יותר שהוא יבין. לרגע חשבתי להפנות אליו את הגב, אבל חששתי שזה יגרום לו לחשוד בי. ניסיתי לבצע פעולת הסחה. התחלתי לקרצף במרץ את האזור, משתדל לסוכך בידיי על מה שדרש הסוואה. אחרי הכל, חשוב מאוד לשמור על היגיינה באברים האינטימיים.
תוך כדי סיבון נזכרתי בשאלה שקראתי במדור 'על בנים ועל בנות' ב-'מעריב לנוער'. בן ארבע עשרה התלונן שם על כך שתמיד יש לו זקפה בהזדמנויות לא נאותות והדבר גורם לו מבוכה רבה (הבנתי ללבו). התשובה שניתנה לו היתה שילבש תחתונים פחות הדוקים (לא ממש רלוונטי במקרה שלי), ובזמן ה'אירוע' עצמו שינסה להסיח את דעתו מהגירוי ולחשוב על נושאים אחרים, למשל על פעלים בלשון.
ניסיתי לדלות מנבכי זיכרוני את ההוכחה למשפט פיתגורס. התכופפתי לסבן את רגליי והשתדלתי לדמיין משולש ישר זווית, שעל כל אחת מצלעותיו מונח ריבוע. כשהתיישרתי, הגרוע מכל כבר עבר.
שטפתי את עצמי ומיהרתי להתנגב ולהתלבש. אורן הצטרף אלי מעט אחר כך. הוא לא אמר דבר על מה שהתרחש, ואני לא שאלתי. עד היום אין לי מושג מה הוא ראה ומה הוא הבין. לא היה שום דבר חריג או יוצא דופן בשיחה שניהלנו בדרך חזרה.

ההוכחות למשפט פיתגורס לא הופיעו אפילו במבחן אחד שעשיתי במתמטיקה, אבל הן שירתו אותי בנאמנות כמה וכמה פעמים, כל עוד נזקקתי להן. אורן ואני המשכנו במסורת הים-בריכה שלנו כאילו כלום לא השתנה, ובעצם, באמת כלום לא השתנה. אבל לגורדון, במקרה או שלא במקרה, לא חזרנו לעולם.

מתוך "אני אוהב את תמיר", אלי להר (ספרית מעריב)