האחיות פו∙ק

אף על פי ששוק הסינגלים הישראלי הוא די דרדעלה ומתקיים בעיקר בנבכי תחנות הרדיו, בשבוע שעבר נרשמה בו התרגשות מסויימת, עת הוציאו שתי האחיות לבית פיק סינגלים חדשים – כל אחת בנפרד אך בהפרש של שבוע בלבד זו מזו – לראשונה מאז פירוק הצמד המשפחתי.

אמנם מאז פרצו שרונה ודניאלה לחיינו ושידרגו את קיץ תשס"ג עם כמה שירים ליגה א', הובקעו מספר גולים עצמיים בקריירה שלהן (בעיקר זכורה ההתרסקות המביכה בקדם-האירוויזיון האחרון, עם שיר מוצלח אך בביצוע עתיר זיופים). ובכל זאת, הבאזז שנוצר סביבן בשעתו מספיק בינתיים גם לסיבוב נוסף. אלא שלמרבה הצער, סינגלי הבכורה של האחיות בגירסת הסולו מדגימים היטב את חוק הכפל של הפופ: מינוס כפול מינוס שווה פלוס. בעוד שביחד הן היו הדבר הכי טוב שקרה לפופ הישראלי מאז נוער שוליים בערך, הרי שלחוד הן משתלבות בקושי בבריכה של הילדים, אי שם בין רוני דואני למיה בומבילה. אולי אלה רק קשיי ההתחלה ובהמשך הן תעלינה שוב על דרך המלך, אבל בינתיים, אם לדבר במירית שם-אורית, זה הכי לא זה, הלו.

נתחיל בדניאלה - גם כי נכחתי בבת-מצווה שלה (בחיי אלוהים; גם דנה אינטרנשיונל היתה) וגם כי הסינגל שלה הוא מקרה עצוב במיוחד. מדובר בשיר הפתיחה של הטלנובלה החדשה "פיק אפ". כשלעצמו, זה שיר ממש מוצלח - לחן קליט של יוני בלוך, הפקה עדכנית וגרובית במידה (גם של בלוך, שאף מנגן בקלידים) ומילים קלילות של ברק פלדמן שמדלגות יפה בין המדליק לדבילי. רק דבר אחר הורס את האידיליה – השירה של דניאלה ממש נוראית, טראשית לגמרי, כולל זיופים. לידה, אביב גפן הוא נינה סימון. וזה ממש חבל, כי בגרונה של מישהי אחרת השיר הזה היה יכול להפוך לממתק אמיתי.

אם בחרו בדניאלה לבצע את השיר הזה רק בגלל משחק המילים (דניאלה פיק, "פיק אפ", גיחי גיח) – אז שכרנו יצא בהפסד. אחרת, אין לי מושג מה עבר למפיקים המצ'וגעים האלה בראש.
למען האופטימיות נסכם שהבחורה משדרת הרבה צ'ארם, חן, התלהבות ממוסיקה וגישה של מישהי שצריכה להיות מלכת פופ – לטובתה ולטובתנו. בנוסף יש לה פנים יפות וייחוס משפחתי ראוי, מה שאף פעם לא מזיק. אבל אם רק לא קשה לה לקחת כמה שיעורים בפיתוח קול לפני שהיא מקליטה את הסינגל הבא, אז באמת תודה.

"אז טומי הלו, חשבת שכן, אמרתי שלא"
("טומי", ביצוע: שרונה פיק, מילים: מירית שם-אור)

"אז שרונה היי, חשבת להמשיך, אמרתי שדי"
"אז שרונה שלום, חשבת שהצלחת, אמרתי בחלום!"
("שרונה", ביצוע: יונתן קרן, מילים: דורון חלוץ)

שרונה פיק לפחות לא מזייפת, תכונה שמאז פרוץ "כוכב נולד" כבר אינה כל כך ברורה מאליה בענף הפופ המקומי. היא גם כתבה את הלחן בעצמה, אם אתם צריכים הוכחות שהיא מוסיקאית "אמיתית", בניגוד לאתם-יודעים-מי. אבל פה בערך נגמרות המחמאות.

השיר שלה מתחיל בפסנתר איטי א-לה אבא צביקה. אחרי 40 שניות נכנס מין קונץ אלקטרוני נחמד כזה, שמוסיף שכבות ושכפולים למיקס, ואז עושה סיבוב חד, הופך לבריטני ספירס של המידל איסט וממשיך משם בסולידיות פופית שלא מתרוממת לשומקום, אבל גם לא לגמרי שוקעת. או כמו ששרה האחות דניאלה בשירה הנ"ל: "לא נקשרת, לא נוגעת, לא רואה/ לא נוחתת ולא ממריאה".

מה שכן, מירית שם-אור הלכה קצת רחוק מדי עם הטקסט של "טומי", שהוא גבבה מעבולית לגמרי של מילים. שורות כמו "אז אל תנסה לגעת בי ככה/ זה מה זה פאסה" או "אולי תתאפס, אני לא סמל סקס" גורמות גם לשיר כמו "שמייח" של להקת פינג פונג להיראות פיוטי כשירת יהודי ספרד בימי הביניים.

שרון חזיז היתה יכולה להיות האמא של הפיקיות. לא כרונולוגית אולי, אבל רוחנית בטח. ואיפה שהן נופלות כבר בתחילת דרכן כסולניות, היא ממשיכה לעמוד יציבה, עשור פלוס אחרי תחילת קריירת הזמרה שלה. הסינגל החדש, "יזראל", הוא דאנס-פופ במיטב מסורת אמצע הדרך - קצבי, קליט וכו', כולל פזילה מזרחית קטנה בגיטרות של סינגולדה, אבל נעדר כל יומרות או ביצים. שיר בסדר כזה, שילוב בין "דיווה" של דנה אינטרנשיונל ל"חום של תל אביב" של שרית חדד, כמו שהגדיר היחצ"ן. הטקסט שכתב אנרי (שגם הלחין והפיק) מתגלגל היטב בפיה של חזיז, אבל אם מקשיבים למילים, הוא נתקע קצת בגרון במקום בראש. נדמה שאנרי ניסה לשורר פה משהו פוליטי, אבל יצא לו "ליד" - והוא לא ממש מצליח להיות נוקב, אירוני או משעשע. לא נורא.

ואם כבר בפופ עסקינן, ההצלחה של אלבום הקאמבק של הבקסטריט בויז בישראל מוכיחה שהמפיק רוברטו בן-שושן עשה בשכל כשהחליט לצרף למיה בוסקילה אחות גברית – חמישיית הבנים גיים בויז. חמשת חברי הלהקה הם בעלי פוטנציאל חתיכות מהסוג המרוט, אבל אולי זה מה שילדות בנות 12 והומואים בני 20 – קהל היעד הטבעי של הלהקה - אוהבים היום. חברי הלהקה גם נשמעים ככה: הסינגל הראשון שלהם, "הזדמנות שנייה", הוא בלדה שעונה על כל כללי הז'אנר, כולל סולואים בבתים והרמוניות קוליות בפזמון, שירה חלקלקה, טקסט דביק שבעצם לא אומר כלום ולחן שאפשר לדקלם גם מתוך שינה אחרי חצי האזנה, אפילו שממש אין סיבה לעשות את זה. עמית צח אחראי על ההפקה המוסיקלית, שמעבר ל"סטנדרטית" אין הרבה מה לומר עליה. מצד שני, רוברטו כבר הוכיח במקרה מיה בוסקילה שהוא יודע את מלאכתו היטב, אז שבוע טוב וביי.