וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

תרגיע ת'כוס

רינת ברקוביץ'

9.8.2005 / 9:50

בנוסף לדפיקת כדור בוורהול, כותבת "מניפסט החלאה" האשימה את הגברים בדיכוי וקנאת וגינה. רינת ברקוביץ' בעניין

"מניפסט החלאה" - טקסט אוטופי שקורא, בין היתר, ל"חיסולו של הגבר כמעשה של חסד" - היה נמחק ככל הנראה מההיסטוריה אלמלא טרחה המחברת שלו - ואלרי סולאנס, לירות באנדי וורהול (ולפספס). אלא שלפעמים סופם של כתבי יד מודפסים להתגלות, וסביר שמתישהו, נניח ב- ‏2005, מישהו בכל זאת היה רוכש את העותק היחיד שנותר מכתב היד שהודפס על ידי אשה אלמונית ב- 1967.

חוקרי תרבות אלטרנטיבית היו עטים בוודאי על המציאה, כמו היה זה שריד ארכיאולוגי מארמונו של המלך דוד. אחרי הכל, הם בוודאי היו מופתעים לגלות ששנות ה-60 על הילת "עשו אהבה ולא מלחמה" שלהן, הכילו טקסט דידקטי רווי האשמות גורפות כלפי מחדליו של כלל המין הגברי שהוא גם "יצור היסטרי הסובל מקנאת כוס", וכלפי חדלות אישיותן של רוב הנשים. הם היו בוודאי מתקשים להאמין שבמקביל לביטלס, וודסטוק, דני האדום והגלולה – היתה גם אשה שכתבה ש"הגבר חותר לשליטה באמצעות מניפולציה". ללא הביוגרפיה המרשיעה, בכל אופן, סקרנותם הסטרילית של הקוראים מן העתיד היתה מתפתה להתחקות אחר "רוח התקופה", או משהו כזה.

כך, הם היו יכולים לקרוא על ה"היפי שמתפתה להצטרף לקומונה בעיקר בגלל הסיכוי לקבל כוס חינם", ועל כך ש"כסף הוא הכוח היחיד שיש לגברים על נשים עצמאיות" ועל מציאות שבה "רוב הנשים כבולות לגברים למען השרדותן הכלכלית או שקועות במאמצים לפלס את דרכן בג'ונגל". הם היו קוראים ש"נשים מאולפות משחר ילדותן להראות חביבות, נימוס ומכובדות" וש"ככל שאשה נחמדה יותר כך היא מינית יותר", וש"המוני נשים סוגדות, מתמסרות לשירותם, ומתרפסות בפני הגברים". הם היו קוראים ש"הגבר חושש שמא האשה תעזוב אותו אם תיחשף לגברים אחרים ועל כן מבודד אותה מהם או מהתרבות", על כך שהגבר מבקש כל הזמן "להסוות את החייתיות שלו", או "לערער את אמונתן של נשים חסרות בטחון בערכן ובתקפותן של תחושותיהן ושיפוטן" ובמיוחד היו מתעכבים על הקטע שמציג עולם שבו "כל בעלי הסמכות הם גברים", וש"נשים מעולם לא היו חלק מהמערכת". נשמע זוועה לחיות ב- 67 , לא?

תרדי לי מהפין

מישהו מבין הקוראים היה לבטח תוהה מה לעזאזל עבר על הבחורה הזאת כדי שתתפתח בה כזאת שנאת גברים יוקדת. מישהו אחר היה משער שדעתה נטרפה עליה, אולי בעקבות התעללות מינית כמו זו שעברה סולאנס עצמה בילדותה. לא שיש סיבה כלשהי לרדת לפרטי הרכילות הללו. הלוא אבי הפסיכואנליזה בכבודו ובעצמו זכה לאמון ממסדי למרות שהיה מכור לקוק, כשכתב שנשים הינן יצורים היסטרים שסובלים מקנאת פין. הרבה דברים השתנו מאז שפרויד המציא את הפסיכו-סקסואליות, אבל בניגוד לסולאנס הוא זכה גם בהזדמנות להשמע, וגם לסגירת התיק הנרקוטי. לשם הגנה על שמו הטוב, ככל הנראה. בהשוואה אליו – סולאנס ו"מניפסט החלאה" בהחלט נמחקו מההסטוריה.

למזלה של סולאנס, כאמור, היא עשתה מעשה. אבל הסטת הדגש מן הטקסט אל הביוגרפיה שלה החלישה את צעקתה, שנשמעת קצת כמו קשקוש שמבוסס על התנסות רעה בחיי מין. אבל אין ספק שכדי לפתח את התיעוב כלפי הפינאים לכדי שיטה חברתית כוללת, צריך לשנוא הרבה יותר מגבר אחד. סולאנס, שגם עבדה כזונה, וודאי פגשה רבים מהם, ודווקא עיסוקה נותן משנה תוקף לדבריה. שכן ככזו, התאפשר לה להתקל בהם בעודם שרויים באחת הסיטואציות הכנות שלהם - במיטה ותמורת תשלום; סיטואציה שבה הם - בין אם זה הפרופסור השוטר או הבמאי - מרשים לעצמם להשיל את איצטלת בן התרבות ולהיות בדיוק מה שהם. רק אחר כך כתבה את הדברים, כך שהם ראויים למידה מסויימת של אמון. ועדיין, למרות ההכללות הגסות, הזעם הבלתי מרוסן, הילדותיות, הפנטזיה, היומרנות ונקודת המבט האישית מאד, מה שמטריד זה מדוע אחרי כמעט ארבעים שנה, הטקסט הזה עדיין נשמע רלוונטי.

"מניפסט החלאה", ואלרי סולאנס (הוצאת רסלינג)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    1
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully