וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

שידורי המהפכה

אלון עוזיאל

10.8.2005 / 9:23

אלבום הבכורה של קלור יטיס לכם את התחת, אבל הויילדרנס יפרקו את העולם. אלון עוזיאל כבר נרשם למפלגה

העולם הקפיטליסטי מלא ב"תאגידי אשכולות", כלומר, גופים שמייצרים ומיצאים שלל מוצרים, שהקשר בניהם מקרי בהחלט. יש חברות יפניות שמייצרות שעונים, מכוניות, שקיות נייר, תנורים, ואפילו בשמים. יש את פי-דידי שמשווק בערך את כל המוצרים שנכתבו בזה הרגע, בתוספת לקו הלבשה מסוקס לגברים וממתקים שמונעים הצטברות חומציות בפה, ויש את קלור, חמישיית ארט-אלקטרו-רוק בריטית, שהוציאה בימים אלו אלבום בכורה הקרוי על שמה והחלה את דרכה בכוונה מלאה להשתלב בתופעה המוזכרת לעיל.

את קלור ייסדו צמד החברים ברי דובין ולוק סמית, אשר ניהלו יחדיו מועדון לילה בשכונת בריקסטון הלונדונית, וכתבו מוזיקה בכדי שיהיה להם משהו מקורי להציע לצעירים שפוקדים את המועדון. סוג של "קוקטייל בית" משודרג. אל השניים, שכותבים יחדיו את מילות השירים, הצטרפו שלושה חברים ובהפתעה מוחלטת, אחרי שש הופעות בלבד כבר הוחתמו ע"י חברת תקליטים גדולה.

ניתן למצוא דימיון רב בין המוזיקה של קלור לחיי הלילה התוססים שאליהם יועדה, שכן היא מושלמת לאלו שרק רוצים להזיז את התחת בלי לחשוב יותר מידי על מהויות ורגשות. יש בה כמות לא מבוקרת של שמחה שאותה ניתן לבטל רק בחקירה עקשנית של הסאב-טקסט, והיא כאוטית במידה נמוכה, כזו שמבטיחה שלא יהיה משעמם, אך מצד שני גם לא יהיו זיונים פרועים בשירותים.

קלור משחקים באלקטרו-רוק של האייטיז, באינדי-פופ של הניינטיז, וב-Pאנק-Fאנק של שנות האלפיים. עם הרבה גיטרות, לא פחות מ-14 סינתיסייזרים שונים, תופים חיים, ומכונות תופים, הם יודעים לעשות שמח. השילוב הראוותני של גרי ניומן, הפליימינג ליפס, ושלל האפקטים ושינויי המקצבים אולי קצת היפראקטיבי ומלחיץ, אך ברגע שמתרגלים לשירה הצורמת מעט של דובין והקצב המנופח של החבורה, המעבר בין הסגנונות נשמע מתבקש.

הרצועה שפותחת את האלבום, "Good Stuff", נשמעת כמו שיר אבוד מתוך אלבום הסולו הטרי של בילי קורגן. יש כאן גיטרות שמשתלבות יפה עם סינתיסייזרים ויוצרות קטע קליט וכיפי; ב-"Magic Touch" הFאנקי, מעלה דובין את קולו בסגנון שלא יכול להתפרש אחרת מאשר מחווה ישירה לפרינס; "Making You All Mine" הוא שיר מצויין שמתחיל בבאלגן גליצ'י שקורץ לסקוורפושר, והופך לשיר אלקטרו קצבי ומעניין ו"Love And Pain" מספר בצורה חבויה מהעין על סיפור אהבה בין דוב ענק לאישה קטנה ושעירה. שני השירים השקטים יותר באלבום, "Gifted" האקוסטי ו-"Goodbye" העדין, חושפים צדדים מרגשים יותר של החמישייה, רק למקרה שימאס לכם לרקוד ולקפוץ בצורה מגוחכת. בנינו, אם זה יקרה, סביר שתוציאו את הדיסק מהמערכת ותכניסו פנימה משהו קצת פחות סכיזופרני.

קלור "Clor" (Regal/EMI)

ויקי כנפו שומעת אותם כל הזמן

כדאי שנשים את הקלפים על השולחן כבר מעכשיו. הויילדרנס קרוצים מהחומר שמסוגל להוביל למהפכות, ואלבום הבכורה שלהם, שנקרא גם הוא ויילדרנס, הוא אחד מהיציאות המענינות של 2005.

הויילדרנס הם ארבעה חברים מבולטימור, שיוצרים אמנות יחדיו כבר 10 שנים, והם עבדו על האלבום המדובר בשלושת השנים האחרונות. הם משלבים פוסט פאנק אפל שמושפע מאקו והבאנימן עם שוגייזינג א-לה מיי בלודי ואלנטיין ושירה-הכרזתית של רודן רשע, שאומנם מזכירה את תקופתו של ג'ון לידון ב-P.I.L., אך בעצם גורמת לו להשמע כמו חילזון נעים הליכות.

התופים רועמים, הגיטרות מייצרות שכבות של דיסטורשנים, וקולו של הסולן, ג'יימס ג'ונסון, מגיח ברקע כאילו היה עוד כלי נגינה, עד שהוא משתלט לגמרי על האווירה וכובש את כל תשומת הלב. הוא לא שר, אלא נואם בקול חנוק ומכריז ברצינות מלאת תשוקה ולא ניתנת לעירעור משפטים שפשוט אי אפשר להבין.

הקומוניקט מציין שהטקסטים עוסקים בין היתר בחיים בצל הקפיטליזם, בבהייה בשמיים, ובהאזנה לצלילי העצים. שיהיה, כי גם אם אף מילה לא ברורה תחת הנהמות הממלמלות של ג'ונסון, אני מאחוריו, מוכן למלא כל הוראה ולהפיל כל שילטון או תופעה שכלפיה הוא כל כך חרד.

לטוב ולרע, קשה להכתיר כאן איזשהו שיר כמוביל. רוב השירים אחידים ברמתם, ואולי אף חוטאים בחוסר גיוון, אבל כשהכל כל כך מוצלח, זה לא ממש עקרוני, ובכל זאת, אם מתעקשים, ניתן לראות הבדלים קטנים פה ושם: "Marginal Over" פותח את האלבום בבום ומיד שואב לאווירה הטעונה; "End of Freedon", מצטייר כקטע הכי מלודי באלבום, ומכאן, כנראה שגם הכי מרגש; "Your Hands" קיבל מנגינה שהייתה מתיישבת מצויין בכל אלבום של The Jesus & Mary Chain, ולסיום האלבום, קיבלנו מנגינת פסנתר מקסימה, בעלת קשר רופף לשאר השירים, כנראה בכדי להוכיח שהם יודעים גם אחרת. האמת שאין צורך בכך, הרביעייה הזו צריכה להבין שיש להקות בודדות שלא צריכות להיות מגוונות מידי. זה טוב שיש להם איזושהי נקודת חולשה, מכיוון שאפילו איתה, הם מסוגלים לשאוב המונים למהפכה בעלת תכלית לא ברורה בעליל.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully