איזו מוזיקה את שומעת במהלך העבודה?
מוזיקה היא האובססיה הכי ישנה שלי. היכולת שלה לשנות מצבי רוח הסעירה אותי כבר כשהייתי קטנה. תמיד כשהתאהבתי בשיר והייתי יוצאת החוצה, הייתי מדמיינת שהשמיים משמיעים אותו בשבילי ומיד מרגישה יותר טוב. היום אני אוהבת לעלות על אוטובוס אקראי עם דיסקמן וכמה דיסקים. בדרך כלל אני שומעת את אותו דיסק או שיר המון פעמים ברציפות, כמו השכנים המעצבנים שמשמיעים את אותו חרא שיר בלי סוף. אם אני מדוכאת, רק מוזיקה יכולה להוציא אותי מזה. קשה לי להגיד שיש זמן ספציפי שבו אני עובדת על האמנות שלי. אני לא מבחינה בין זמן שבו עובדים לזמן שבו לא עובדים. אני עסוקה כל הזמן בעבודה הבאה, והמוזיקה היא חלק מהמהלך הזה. תמיד אני שומעת את מה שבא לי באותו רגע. זה עניין גחמתי לחלוטין, וזה גם היופי במוזיקה, שהיא עסק ספונטני לחלוטין.
מה יותר מזין אותך - טלוויזיה, ספר או סרט?
אני בחורה סטריאופונית. טלוויזיה היא כמו מדיטציה: אני יכולה לבהות בה שעות בלי לדעת מה אני רואה. ההפרעה האחרונה שלי היא הטלנובלה 'פלוריסיינטה', שדרכה אני גם לומדת ספרדית, השפה האהובה עלי כרגע. יש שם שילוב ביזארי בין שמרנות לפרוורסיה ומינון נכון של טראשיות ופארודיות. ההבדל היחיד בין טלנובלה טובה לחיים עצמם זה שהטלנובלה נמשכת רק מאה חמישים פרקים, והחיים נמשכים לנצח והסוף רע. סרטים הם כמו התקפים: לפעמים אני לא רואה כלום חודש, לפעמים אני במרתונים מהבוקר עד הלילה, יום יום, במשך שבועות. יש לי משיכה מיסטית לקולנוע מהמזרח הרחוק ואובססיה לאזור המיקוד של ווטרס-סולונדז-לינץ'-לארי קלארק. כשראיתי את 'ברוכים הבאים לבית הבובות' של סולונדז בפעם הראשונה התחרפנתי לגמרי: גיליתי שאנחנו חיים בעולם שנשלט על ידי אנשים שרוצים להיראות טוב כלפי חוץ אבל הכי פרוורטיים מבפנים. זה גם גרם לי להבין שמה שנחשב "טוב" הוא לא בהכרח טוב. הבנתי שלא רק שהרוב לא תמיד צודק, אלא שכמעט תמיד הוא טועה. הקריאה שלי בספרים היא די קפריזית: אני מנהלת איתם רומן ארוך של פלירטוטים ויום אחד פשוט נכנסת בטירוף פנימה. אבל טקסטים טובים נמצאים בכל מקום. לא צריך לחפש אותם בכריכה קשה או רכה.
מה היית משנה ברחוב מגוריך?
אני גרה ברחוב בלפור בתל אביב. אני לא סובלת אותו אבל לא הייתי משנה בו כלום כי הוא נותן לי חומר לעבודות. כמויות הזבל והמשפחות שמתעללות פה בכלבים שלהם יספקו לי חומר לעשר התערוכות הבאות.
עוד בוואלה!
לכל אדם יש לינק
למי היית מכניסה מכות?
"אני מכניסה מכות לאנשים שהולכים לאט ברחוב. יש כאלה שהולכים על כל הרחוב ממש לאט, ואת אומרת להם - סליחה סליחה אבל הם לא זזים. אני מתעצבנת כל כך הרבה פעמים עד שאני דופקת להם מרפק קטן. ואז הם פתאום מתעוררים ואומרים 'ס-ל-יחה? את לא מבקשת סליחה?' הייתי מכניסה מכות בכיף גם לאנשים שמתעללים בבעלי חיים".
מה ההתמכרות שלך?
עגבניות. אני חולה על כל דבר שקשור לעגבניות. קטשופ, רסק, מרק, רטבים. אני אוכלת צ'יפס רק בגלל הקטשופ. בזמן האחרון התמכרתי לכדורי ליקופן, שהם מין עגבניה בריכוז גבוה.
את מי היית מזמינה לדרינק על חשבונך?
אף אחד. אני מעדיפה שיזמינו אותי.
מי היית רוצה שיראה את התערוכה שלך, חי או מת?
קורט קוביין, כפרה עליו. אבל זה בגלל שהוא חתיך, לא ממש בגלל שמעניינת אותי הדעה שלו.
מהם הרגלי הגלישה שלך?
אני גולשת המון אבל זה תמיד תלוי בגחמות שיש לי באותו רגע. עכשיו אני באובסס של פאבלות, שזאת מוזיקה שמגיעה משכונות עוני ברזילאיות, אז אני גולשת הרבה כדי לחקור ולהוריד חומרים חדשים. לא הייתי אומרת שאני מסוג האנשים שזורקים לך לינקים תוך כדי שיחה, אני יותר מאלה שמעדיפים לשמור את הלינקים לעצמם. סתם: לינקים הם כמו בני זוג. לכל סיר יש מכסה, לכל אדם לינק.
איזה מכשיר חשמלי מפחיד אותך?
אני לא מפחדת מחשמל, אני מפחדת מהמשטרה.
תיק עיתונות
ביום חמישי שעבר (4.8) נפתח החלק הרביעי של פרויקט "יותר מזה" באצירתו של יואב שמואלי בגלריה זומר; פרויקט של תערוכות קבוצתיות המציג אמנים צעירים. בסביבות השעה תשע כולם נקראים לצאת מקומת המרתף של הגלריה ולעלות לשדרות רוטשילד. קריאות מואזין בוקעות מכיוון הגלריה, מכתרות את תושבי השדרה וממלאות את מרחביה. עבודת הסאונד של אהל עדן (27) מצליחה לסובב ראשים לכל כיוון. מכוניות מאטות, זוגות נעצרים על כלביהם. קולו הסדוק של המואזין הופך בשעות לא ברורות אלה למי שמספיד צלם אחרון של אנושיות מקומית בואכה שפרעם.
קריאות המואזין נשמעות במועדים קבועים - 11:45, 16:30 ו-18:45. לדברי עדן, היא מנסה לפתוח לשדרה את הצ'קרה הערבית שלה ולחשוף אותה לתת מודע שהיא מתעלמת ממנו. "זה משחק בגיאוגרפיה ובגיאוגרפיה מנטלית", היא מציינת, "בהרגלי צריכת-מרחב, בתרבות רחוב. רציתי להראות שהסאונד של המואזין טבעי לשרות רוטשילד לפחות כמו המסעדה הסינית 'יין ויאנג' ששוכנת בקדמת הגלריה, אם לא יותר ממנה. הכי טבעי שבתל אביב ייצא פתאום סאונד של מואזין ממסעדה סינית".
השנה עדן הספיקה להשתתף בתערוכה קבוצתית נוספת "ליגה" בהאנגר 26 שבתל אביב, ובשנה שעברה הציגה את תערוכת היחיד הראשונה שלה בגלריה המדרשה, "שם-מה", באצירת דורון רבינא. בתערוכת הבוגרים של המדרשה (באצירת גליה יהב וענת בצר) עדן הציבה בחניון המדרשה טנק לבן - הומאז' של פוליטיקה, אדישות וזעקה שקטה אל עבר ימי הילדות שלה שאפפו אותה בהתבגרות מקודשת בדם ואנדרטאות בקיבוץ שבגולן. היא אומרת שמבחינתה "ישראל זה טנק חונה במגרש חניה. בקטע דוגרי, ליד המכוניות. ככה זה בישראל: הדברים הכי בלתי מתקבלים על הדעת נעשים בשיא הטבעיות, בלי שמישהו עוצר רגע ושואל, 'למה, בעצם?'. כך נגלים דברים שהם מצחיקים ומגוחכים אבל מפחידים בו זמנית, ואני מקווה שגם עבודת המואזין הזאת משדרת את הכפילות הזאת". אמנות זה יופי, אבל לתודעת הציבור הרחב נחשפה עדן בעיקר דרך חברותה בהרכב "פינג-פונג", שכלל גם את צ'יקי ארד, גיא אסיף ויפעת גלעדי, והופיע עם שירם "שמח" באירוויזיון.
ואם כבר בשמחה עסקינן, עדן אומרת כי "בניגוד לטון של רוב העבודות הפוליטיות, שבדרך כלל מלאות כעס וזעם, אני מנסה לייצר אמירה שנובעת מההינף החיוני של החיים. מואזין בשדרות רוטשילד הוא לא רק אופציה ישראלית אותנטית, הוא גם משהו שמוסיף לאיכות החיים. זאת מוזיקה שמשתלבת באופן מושלם עם המרחב הים תיכוני. הבעיה היא שיום אחרי שנפתחה התערוכה, במהלך סוף השבוע האחרון, כבר גנבו לי את הרמקול שפנה לרחוב. ככה זה כשמתעסקים בשיבושי תרבות, המשבש הוא המשובש. מקווה להתארגן מהר עם רמקול חדש".
"יותר מזה", גלריה זומר, שדרות רוטשילד 64, תל אביב