קוראים לזה טיימינג

הדקות הראשונות של הצפייה ב"זינזאנה" מעוררות תחושה מתעתעת. כמו לצאת לפגישה עיוורת ולגלות מאחורי הכסא את אחת האקסיות שלך – אם כי לא המיתולוגית. בשלב הראשון אתה מתבלבל, מתקשה לחבר בין הקול למראה, כמעט נבוך. בשלב השני חלה התאוששות: המפגש מתחבר למשהו נעים, מוכר, אתה נהנה להתרפק על הנוסטלגיה.

הבעיה טמונה בשלב השלישי – בערך רבע שעה לאחר התחלת הפרק הראשון. אז אתה נזכר שבכלל התכוננת למשהו חדש, אחר, מרענן. כל מה שאי אפשר לומר על אלברט אילוז, מסוג השחקנים המעולים שכוח המשיכה שלהם נעוץ דווקא בזיעה הכל כך מוכרת שהם מגירים על הצופה.

למרבה הצער, אי אפשר היה לצלוח את הפרק הראשון של "זינזאנה", בעונתה החדשה והאחרונה, במנותק מהפיגור התמוה בו היא מוקרנת. 4 שנים אחרי העונה השניה, החליטו ב"טלעד", משיקולים שאינם קשורים לאמנות של חיים בוזגלו, להחזיר את הרוק לבית הסוהר. בכך חיבלו קשות במה שהופך סדרה לסדרה טובה: אלמנט ההתמכרות.

למרבה הצער, משום ש"זינזאנה" היא עדיין סדרה טובה. אפשר להגיד על חיים בוזגלו הכל – בכל מקרה זה תמיד טוב יותר מבמאי שקשה לאתר את טביעות אצבעותיו גם במחלקה לזיהוי פלילי.

את חיי עולם הכלא מתאר בוזגלו על כל מחלקותיו, הגשמיות והרוחניות. נשים וגברים, אסירים וסוהרים, אוהבים ושונאים, מרוקאים ורוסים, דוקרים ונהנים. זו עדיין סדרה רועשת. כמו זאביק רוזנשטיין בימיו הטובים, קשה להתחמק מהסצינות. הכל בוטה, מעל השולחן, זולג מהצלחת. אם התרגלנו בשתי העונות הקודמות לכך שב"זינזאנה" בכל פעם שמישהו מבקש אש לסיגריה הוא נשמע כפירומן, אז בעונת הסיום, שנועדה לתפור את כל הקצוות, האפקט הדרמטי מוקצן ומוחרף.

הספור המרגש ביותר הוא עדיין סיפורו של מפקד הכלא, אסולין (אלברט אילוז), ולא רק משום שהוא, כידוע, מבוסס על סיפור אמיתי. לאילוז יש את מה שלא מלמדים בבתי ספר למשחק; הוא אף פעם לא מנסה "להיכנס" לדמות, הוא מסתפק בלהזדהות עימה. בכך הוא אף פעם לא חורג מתפקידו. כמו כל שחקן טוב, הוא לא משחק. כל יתר עלילות המשנה הן רק התפאורה.

יש שיאמרו כי ה"סופראנוס" השמידה את חשיבותה של "זינזאנה", אבל אלה כנראה באמת מתעניינים בפסיכולוגיה של הפשע. כי "זינזאנה", כשמקלפים ממנה את מיקום ההתרחשות, איננה סדרה על חיי הכלא. יותר משבוזגלו רצה להביא את הזווית של האסירים, הוא חפץ, כהרגלו, לספר סיפור ישראלי.

בייחוד כי ישראליות, במחילה מכבודכם, משיקה באופן מסויים לעולם הפשע. הוולגריות, העצבים, הדורסנות, הנטייה לפתור הכל כאן ועכשיו. בכך בוזגלו מצליח לרתק אותנו אל המסך, מבלי שנבין כי הבדיחה היא על חשבוננו.