אוכל סרטים: לדפוק חתונה

.
הקהל פשוט רוצה שיצחיקו אותו. זה העיקרון היחיד שעומד מאחורי "לדפוק חתונה", עוד קומדיית קיץ כמו שהאמריקאים אוהבים לאפות: פשטידה אמריקאית של אהבה, זיונים וציצים, הרבה ציצים. כל סרט מבשל את שלושת הרכיבים האלו בסיר אחר – אבל הטעם נשאר אותו טעם. רק בגלל זה, הקומדיות הלא-ממש איכותיות האלו, כמו "לדפוק", מצליחות בקופות: סיפור המסגרת לא ממש חשוב – מה שחשוב הוא לצחוק – וכל האמצעים כשרים, חוץ מאמצעי מניעה.

ואתם יודעים מה, הסרט הזה מספק את זה. אוון וילסון ("משפחת טננבאום", "זולנדר") ווינס ווהן ("מר וגברת סמית", " B קול") הם כרגע קומיקאים משופשפים וה"דבר החם" בארצות הברית נכון להיום. העלילה הכאילו-מקורית של הסרט עוקבת אחר ווהן ווילסון, זוג חברים חרמנים בשנות ה-40 לחייהם שהסטייה שלהם היא להתגנב לחתונות כדי להתחיל עם נשים, ולנצל את האווירה הרומנטית על מנת להשכיב אותן. בעצם, "לדפוק" הוא כנראה סרט המשך לסרטים על הבחורים בני ה-20 שחיים בקולג' ומנסים לזיין מעודדות. "לדפוק" מראה להם מה יקרה אם הם לא יתבגרו.

ואז מגיע ה"טוויסט" הצפוי: אחד הבחורים, וילסון, מתאהב בבחורה אותה תיכנן לשגל. לצערו, היא לא פחות מאשר בתו המאורסת של שר האוצר. ומכאן, כמו שכבר ראינו בעשרים קומדיות אחרות, הכל מסתבך בדרך הרגילה: השקרים הקטנים כדי להשיג את האהבה, הקונפליקט שנוצר בין שני גברים ואישה אחת ולבסוף, האהבה כאילו נגמרת, רק בשביל להעצים את השיא המתקתק של הסוף הטוב.

בין סצינת סלפסטיק אחת לסצינת אהבה שניה, יש שלל שדיים חשופים שמזנקים על המסך, ולחובבי הביזאר גם זקנה חרמנית שמחפשת מי ינענע אותה, שמשלימים את המתכון לקומדיה בינונית מכניסת מיליונים. אבל יש להגיד שני דברים חשובים בזכות הסרט: הראשון, שאמנם הבדיחות שחוקות ולעוסות בחלקן, אבל רובן דווקא משעשעות.

הדבר השני והמרכזי שעושה את הסרט הוא וינס ווהן, שחייבים לתת לו את הקרדיט. וינס משחק את היודל'ה התורן - חוטף מכות, נקשר למיטה, וכמעט נאנס על ידי נער ואחותו הנימפומנית (קיצוני, אני יודע). אם בתחילת הסרט חשבתי לעצמי כמה לא סבלתי אותו ב"מר וגברת סמית", בסוף הסרט חיבבתי אותו הרבה יותר. וינס, עם קצב דיבור היסטרי ולשון חלקלקה, נותן הופעה מצוינת ומשעשעת, ונוכחותו של אוון וילסון, שמשהו באף השבור והדיבור המאונפף שלו מביא לי את הקריז, מתגמדת לידו וטוב שכך. וינס הופך את "לדפוק חתונה" מסתם עוד קומדיה בינונית לכזו שאפשר להגדיר אפילו חיננית ומהנה. לא סרט שאפשר לראות פעמיים - אבל לא רע לחייך מדי פעם.

טוב שתפקיד האורח של וויל פארל בסרט קטן ולא משמעותי, כי מדובר ללא ספק במטרד. לעומתו יש המון זמן מסך עם השחקנית ג'ניפר אלדן, שאחרי שתראו מה היא עושה לווינס האומלל, תתאהבו בה בין רגע. מדובר בהברקה בליהוק, לא פחות.