פעם בכמה זמן קורה הלא ייאמן שמרעיד למפיקים ההוליוודים את הביצים וגורם להם להניח לרגע את הסיגר, להכות על מצחם (בעדינות בגלל הבוטוקס) ולמלמל "מי זה האפס הזה?". הם בדרך כלל מתכוונים לאיזה סטודנט יומרני לקולנוע שבתקציב של הטייק אווי שלהם עשה סרט שמצליח להביא לאולמות הרבה יותר אנשים מאלה שהטריחו את עצמם לראות את "אלכסנדר". ג'יימס וואן הוא בדיוק "האפס" הזה, שהצליח לעשות מה שהוליווד לא מצליחה כבר די הרבה זמן, למרות שאלוהים יודע שהיא מנסה לייצר סרט אימה מקורי, אפקטיבי ומבעית.
"מסור" הוא סרט הבכורה של וואן, במאי אוסטרלי חובב סרטי סלשר על כל איבריהם המדממים. וואן חבר ללי וואנל, פנאט סרטי אימה נוסף, על מנת לייצר לעצמם אחד משלהם ורצוי כמה שיותר מעוות ומעורר פלצות. וואנל כתב, וואן ביים, התוצאה: "שבעה חטאים" פוגש את "שתיקת הכבשים" בדרייב אין. רוצה לומר, בי מובי כמיטב המסורת של הסבנטיז. ואכן בבי מובי כמו בבי מובי "מסור" מכיל משחק מעפן למדי, המון דם ואיברים קטועים, ובימוי משולח רסן. אבל המשחק המקרטע הופך לפאלטה נסלחת לחלוטין כשהמתח מחזיק את הצופה המבועת צמוד לכיסא ורחוק מהיכולת ללכת הביתה לבד.
איפה אניגו מונטויה כשצריך אותו
הסרט נפתח ברגע בו מתעוררים שני גברים זה לצד זה בחדר שירותים מטונף כשביניהם מונחת גופה מדממת והם לכודים במלכודות חלודות אל הרצפה. לאף אחד מהם אין מושג איך הוא הגיע לשם, אבל מהר מאוד הם מגלים שעל מנת להיחלץ משם על אחד מהם לרצוח את השני. מרגע זה נפרש בפני הצופה סיפורו החולני והמעוות של רוצח פסיכוטי שנהנה לשחק ביצר החיים של בני אדם ולשחק אותה אלוהים עם הפרעות אישיות. "מסור" מצליח איפה שעשרות הקולגות שלו לז'אנר כבר מזמן לא מצליחים הוא מייצר מתח מקורי, שמאיים על שלוות הנפש של המנוסים שבצופים. אחת הסצינות החזקות בסרט, עושה שימוש גאוני בפלאש של מצלמה בחדר חשוך. אחת הדמויות נעזרת במצלמתה על מנת להאיר חלל חשוך, בו, מן הסתם, מסתתר משהו או מישהו, הפלאשים שמאירים את הפריים אחת לכמה שניות יחד עם הידיעה המאיימת הופכים את הצפייה בקטע למורטת עצבים. בדיוק כמו שאנחנו אוהבים.
ילדי האייטיז שבכם יופתעו לפגוש ב"מסור" את קארי אלווס ווסלי מ"הנסיכה הקסומה" בשבילכם, שגם השמין וגם שכח איך משחקים. אבל שוב, בסרט מהסוג הזה, משחק גרוע, הוא לפעמים אפילו מתבקש. על פניו, בתחילת הסרט מתקבלת התחושה שלפנינו מותחן פסיכולוגי, כמעט קאמרי אלא שהסרט מוותר על האופציה הזאת ומהר מאוד בוחר ללכת בדרכי הזוועתונים תוך שימוש רב בפלאשבקים שמוציאים את הסרט מהלוקיישן הראשוני איתו התחלנו. נראה שמותחן פסיכולוגי על כל רבדיו המורכבים עדיין גדול על וואן, שבסך הכל רוצה להתחרע עם כמה שיותר רגעי גועל ופחד מזוקק.
פרט לכל מעלות אלו, "מסור" מתהדר באחד הסופים החזקים והמטלטלים שראינו מזה זמן רב בסרטי הז'אנר. סוף שמותיר אותך עם תחושת בטן לא טובה בכלל, שלא לדבר על חוסר יכולת לתפקד במקומות חשוכים.