וואלה!
וואלה!
וואלה!
וואלה!

וואלה! האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

הכבשה השחורה

מעוז דגני

11.8.2005 / 10:56

בניגוד לשאר משפחת תאקט, מעוז דגני מצא אמינות וכנות באלבום המגוון של שי 360. כל מה שאין בדאנס-הול של דה לוקו

יותר טוב מהמגזין

שי 360 מעיד על עצמו שהוא שונא סטיגמות. כנראה שהוא מנסה לקדם את האג'נדה הזאת, כי הוא מצליח לשבור כמה באלבום החדש שלו. אולי זה אני, אבל מאלבום הסולו הראשון של משפחת תאקט (לא כולל השניים של סאבלימינל והצל) לא ציפיתי לאמינות, הכנות והגיוון שמצאתי ב"חי". אה, וגם לא לכל כך הרבה שירים טובים. לא שיש פה פריצת דרך בז'אנר, אבל אלבום היפ הופ טוב בעברית, ועוד עם ארומת הארד קור קלה, זה עדיין עוף נדיר.

השפיץ של האלבום, ומה שתופס כבר בשמיעה ראשונה, הוא העלייה ברמת הביטים. המקצב נאמן מאוד להיפ הופ סטנדרטי, אבל המפיקים הוסיפו זוויות מעניינות ואמינות – התפילה האפלה של "עננים אדומים" (הפקה של סאבלימינל, שחתום על חלק ניכר מהביטים), הכינורות והנגיעות ההודיות ב"כמו חיות" שסרג פילוני (אני שומע שם סימפול של הג'ינג'יות?) ואווירת המיס רובינזון בסינגל הלהיטיסטי "קבל". היציאה הכי טובה בדיסק היא "יאסו", שיר שממקסס בלי להזיע בין מכונת תופים לבין בוזוקי, ומובטח להטיס בי-בויז לטברנה הקרובה עם סט צלחות.

בטקסטים שייקה מצטייר כבחור בוגר ורציני. בשירי ההתרברבות ההכרחיים הוא מראה את הצד הקליל שלו, ומנצל את הבמה להפגין חריזה ופלואו טובים, אבל השיא שלו הוא דווקא במקומות שבהם הוא נהיה אישי. ב"שיחה ממתינה", שיחת טלפון ששי מנהל עם סניקרז, הם נפתחים על חוויות הזרות שלהם בקנדה, ארה"ב ובישראל. ב"אלוהים שלי" הוא מספר על מחלת הלב שלו, רק חבל שהטקסט לא מציל את השיר משיממון ה-R&B שאופף אותו. אני לא יודע מה הוא שר ב"מה שראינו" כי זה בצרפתית, אבל אני חושב שהוא אומר שם "פאק", אז אולי הוא משתף אותנו בפחד שלו מאינטימיות ביחסי מין.

כנהוג, יש גם לא מעט פגמים בדיסק. הצורך הסימבולי לדחוף ח"י שירים עולה לנו בהרבה רצועות מיותרות, מלאות בקלישאות הרגילות – תוכחה על המצב החברתי, סיוון בפזמון – או סתם מופקות באופן מעורר פיהוק. הייתי מחליף לפחות שליש מהשירים באלבום בשביל "טינאניי" אחד, הדואט עם בוסקילז מתוך "תאקט אול סטארז", אבל כרגיל, לא שאלו אותי.

שי 360 "חי" (תאקט)

מסיבת גן יש רק אחת

תמיד קשוב לצרכי הקהל שלו, אלון דה לוקו (קבוצות מיקוד פסלו את הרעיון המקורי, "אלון דר משיגענר") הוציא את אלבום הדאנס-הול הציוני הראשון. דה לוקו מאוד מתאמץ לא לצייר מחוץ לקווים, שומר על אותו מקצב פרח-ג'מייקאני לכל אורך הדרך ועל תימות מסיבה לעוסות. שם האלבום – "חומר למסיבה" – מעיד עליו, אבל מדובר במסיבה מלאה בבנות 15 שמשחקות בחיקויי ביצ'ז. מי שינסה את השירים בבודדת ימצא כמה מנענעי ישבנים, ואת דה לוקו משתלב בהם יפה, אבל האזנה לתקליט ברצף היא חוויה חדגונית.

הכתיבה של דה לוקו, כמו גם הפלואו שלו, תקועים בשלב ההתבגרות המוקדמת. המילים שלו חסרות חן או סטייל, סתם רצף חרוזים בז'אנר "אני שר, אתם רוקדים", ואת החורים בפלואו הוא סותם עם שפכטל זול של יו ו-well. זה בטח לא ידאיג אותו יותר מדי – בכל מקרה נשמע שדה לוקו ייעד את האלבום פחות לפסטיבלי שירה ויותר לקידום עסקיו כמורה לריקוד.

אלון דה לוקו – חומר למסיבה (IMP)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully