ערב תשעה באב צובר בשנים האחרונות משמעות חשובה יותר גם מבחינת החילוניים. קשה להסביר מדוע. אולי זהו תום עידן הפוסט-מודרניזם שמחזיר את האנשים לעיסוק באידיאולוגיות הגדולות. אולי זה הסניף היהודי של הטרנד הרוחני. או אולי, באופן פרדוקסלי, דווקא הקושי להתעסק בשואה מוביל אנשים לדיון באסון רחוק וערטילאי יותר, ואולי, כמו שתמיד קל להסביר, זהו "המצב", "המצב".
כך או כך, הסמיכות הנוכחית בין תשעה באב לתחילת תוכנית ההתנתקות גרמה לערוץ 8 להעלות סוף שבוע של "מרתון סרטי מתנחלים". הגיוני, אולם דווקא משום כך בעייתי: בימים אלה, בהם סיפורי המתנחלים הם הקינוח והמנה העיקרית של חדשות חיינו, הניסיון להרעיף על המתנחלים מבט עמוק יותר מדיווחי הניוז גובל בפיטום אווזים. המפליא הוא שלמרות האבסת יתר זו, הסרטים עצמם אינם משעממים. מדובר בסיפורים טובים שמנסחים את המושג "מתנחלים" מחדש, הפעם כבני אדם. אם כי בין הסרטים כמעט לא נרשם סיקור של מתנחלי הגוש דווקא.
כאן גרים באושר משפחת אלון
ב"תל רומיידה" (בימוי וצילום: רות ולק) המעניין מתוארות שבע המשפחות המתגוררות על גבעה בלב חברון. הסרט כולל את כל החשודים הרגילים: החיילים המסכנים, הנשים הנלהבות, הגברים האדוקים והערבים המסכנים והשוטמים. ב"מעבר להרי החושך" (במאי: צח ניסנבוים) המרגש מוצגת הטרגדיה המשפחתית של משפחת אלון מההתנחלות עפרה, משפחה שמייצגת את מה שמכונה הרוב המתון של המתנחלים. בסרט הייחודי ביותר, "מה שקרה אחרי האביב" מציגה מנורה קצובר, הבת של בני, את ההתנהלות המשפחתית לנוכח אינתיפאדת אל-אקצה. הבונוס הוא הסצנה של בני קצובר מציץ אל השטח מפתח ביתו, כשיחד עם גופיית המאצ'ו הלבנה והסיגריה השמוטה בזווית פיו לפי כל קלישאות המרלבורו, הוא מציג את המערבון הישראלי הכי טוב שנעשה פה.
בתום הצפייה המהודקת אין לך אלא להניח את האמת על צג המחשב: הצרה האמיתית בכל סיפור משולש המתנחליםפלשתינאים-מדינת ישראל נעוצה בכך שהם צודקים, המתנחלים האלה. הקדוש ברוך הוא אכן הבטיח לעם ישראל את ארץ ישראל (בתנאים מסוימים); רק גזען ימאן להכיר בזכותם של יהודים להתגורר בכל מקום בעולם, כולל בארצם; יש להם תשוקה אדירה, מתפרצת באופן קבוע, להגשמת חזונם, ורק ערל לב יזלזל בה; ובניגוד לחברי מרכז ליכוד או משתמטי מילואים שגאים, מאידך, להתנגד לכל פשרה עם הפלשתינאים, המתנחלים קנו את זכותם על הקרקע בעשייה.
אחרוני נושאי הלפיד
הבעיה היחידה, כפי שציין יצחק רבין בנאומו האחרון בכנסת לפני שנרצח, היא ש"לא באנו לארץ ריקה". לעובדה הזאת מתכחשים המתנחלים תוך התעלמות מקודים ברורים של ארון הספרים היהודי בכללותו: החל מהצורך לזכור כי "גר היית בארץ מצרים" ועד "בקש שלום ורדפוהו", הצעה יהודית נאצלת שמשמעותה איסור על הסתפקות בדרישת שלום אלא מחויבות למרדף אחריו.
החרך האפל הזה, שבין צדקת הדרך, מבחינתם, להתנגשות עם רצונם הטבעי של הפלשתינאים לעצמאות, מנומק על ידי מרבית המתנחלים שבסרט בכך שבאמצעות אותה גישה שתלטנית החל המפעל הציוני כולו לכן הם הם אחרוני נושאי הלפיד.
אפעס, זהו טיעון חלש. הזמן הוא מרכיב משמעותי, מרכיב מוסרי בפני עצמו, ובתוך הזמן שבין יציאת התנועה הציונית לדרכה ועד 2005 התגבש עם פלשתינאי. מה שהיה נכון לצורך הקמת המדינה, אינו נכון אחריה. דין פרוטה אינו כדין מאה והלגיטימיות המוסרית שיש להעניק לעני, שגונב שישה שקלים כדי להרוות את צימאונו בפחית שתייה, אינה קשורה למי שגוזל בית משום שאינו מסתפק עוד בדירת שני חדרים במרכז.
מרתון סרטי מתנחלים, ערוץ 8, שישי-שבת