יצא סוד

דיווח חדשותי טלוויזיוני על עבירות מין טומן בחובו באופן אינהרנטי אכזבה לצופה. ההתעניינות הבסיסית בידיעות כאלו מקורה בערך באותו מקום שממנו נובע המניע לעבירה עצמה: היצרים החבויים שלנו, או במלים אחרות, אם ננסח זאת בבוטות (והרי מלים מעולם לא הובילו למעשים, כפי שאומר היועמ"ש), הצופה רוצה לדעת דבר אחד: מה הוא עשה לה?? אוו, וזה בדיוק הרי מה שאסור לדווח עליו, ובטח שלא להראות. אולי כי מלים (ובטח מראות) כן הובילו לפעמים למעשים. ויצר המציצנות הבלתי-ניתן-לסיפוק הזה עולה בחזקת עצמו כשהחשוד הוא מה שמכונה ידוען, כמו במקרה חנן גולדבלט.

ובהיעדר חומר ויזואלי, כל שנותר הוא יכולת מילולית, שמאופיינת בשני כלים מרכזיים. הראשון הוא מטבעות לשון (ובמקרה של גולדבלט מדובר במעיין פורה במיוחד כפי שהעידו כתבי הטלוויזיה: "את התעלומה הזו, בלש גשש לא יפתור", "עם ניקוד או בלי ניקוד, אונס נשאר אונס") והשני הוא תיאור נסיבות העבירה. על פי החשד, אמר גולדבלט למתלוננת כי הוא מחפש שחקנית ראשית לתסריט שכתב, בו מתנהל רומן בין ילדה לאביה. התסריט כולל סצינת מין וכדי לראות את איכויות המשחק שלה בנסיבות שכאלו, הוא הציע כי יקיימו חזרות אצלו במיטה. והרי, מעבר לשאלה הפלילית, עומד עניין אחר לגמרי: מדובר בסצינת פיתוי בנאלית עד כדי אהבליזם, כזו העולה במוחו של כל כותב טלנובלות מתחיל בערוץ הקהילתי של תיכון בפרגוואי, ושההוכחה הטובה ביותר לנדושותה היא העובדה שסצינה דומה הוקרנה ב"פיק אפ" לאחרונה (כשהבמאי של יעל, נועה מוסט, מתרגל איתה איך להתנשק).

והעדות הניצחת לחוסר הכישרון גורמת לך לפקפק באמינות המתלוננת: הרי לא יתכן שכל מה שאיש תיאטרון מקצועי ומנוסה כמו חנן גולדבלט הצליח להמציא הוא הקלישאה העלובה הזו! מצד שני, כלל ידוע הוא שהחיים הם המחזה המרתק ביותר. וכשכל המתלוננות חזרו על אותה קלישאה, הפך הסיפור הזה עבורי להוכחה לדיוקו של משפט ששמעתי פעם (ואת הקרדיט עליו מן צדק לתת לידידי הטוב ברק רונן): "קלישאה היא אמת שהוכיחה את עצמה שוב ושוב".

היה משהו לא מפתיע באופן מפתיע בסיפור המחבל היהודי בשבוע שעבר. אם נשתמש שוב בדימויים מעולם הכתיבה, הרי זהו תסריט שהיה צריך לעבור במוחו של כל איש ביטחון או איש תקשורת. ובכל זאת, ביום שישי עסקו ערוצי הטלוויזיה בכל היבטיה - האופרטיבים, החברתיים, המוסריים – של שאלה אחת: איך זה קרה?? מבין כל התשובות המפורטות, היתה גם תשובתו של תושב תפוח בכתבה ב"אולפן המרכזי" של ערוץ 10. "זה מאוד מוזר שאת הפיגוע הוא עשה דווקא נגד הדרוזים", אמר אותו איש. "וזה ידוע שפה כולם אוהבים את הדרוזים". אתה רומז שהיתה כאן קונספירציה, שאל הכתב. "בישראל", אמר מר בחור בחיוך ממתיק סוד. "כל דבר הוא קונספירציה".

כל כך רציתי לכתוב שמר בחור אמר את זה במבטא אמ-R-יקאי, כמעיד על מידת ההיכרות האינטימית שלו עם עמו, אבל אפילו את זה הוא לא עשה. הוא פשוט אמר את זה באנגלית. אולי כדאי לתת לו קלטות של "בלי סודות" כדי שיתרגל: עם ניקוד או בלי ניקוד, קונספירציה נשארת קונספירציה. ובכלל, כמה נוח שתמיד, בכל אירוע ובכל מצב, אפשר לפנות שוב ושוב אל אותה "תאוריית הקשר" אפופת הילת המסתורין: "האמת נמצאת אי שם". השימוש האינסופי שעושה בה הימין הקיצוני הופך אותה בעל כורחה לקלישאה, שכל קסמה וכוחה אינו טמון בקיומן של הוכחות, אלא בדיוק בהיפך הגמור: בהעדרן של אלה. אמרו מעתה: קונספירציה היא שקר שלא הוכיח את עצמו שוב ושוב.

לאחר תאוריית הקשר ביום שישי הגיעה בשבת "הזירה" של דן מרגלית כדי להשלים את אווירת הרטרו והפלאש-בק ל-1996: בנימין נתניהו מול שמעון פרס. שני אנשים שעדיין חולמים להיות ראש ממשלה, עם הבדל קטן ביניהם: אחד מהם ידע כבר אז על הפצצה שהוא יטיל פחות מ-24 שעות לאחר מכן. "הזירה" הוכיחה את מה שניסו ללמד אותנו שנים ב"בלי סודות": עם אוצר או בלי אוצר, נתניהו נשאר נתניהו.

מבחינתו, מערכת הבחירות התחילה בשבת, ואי אפשר היה שלא להתפעם בפעם האלף מיכולתו הרטורית של האיש. אפשר היה ממש לדמיין אותו שעתיים לפני השידור רושם על פתק, כמו שמלמדים בכל בית ספר לשיווק או מנהל עסקים, את שלושת המסרים שהוא רוצה להעביר, מישיר מבט אל המראה וחוזר עליהם: 1. "בתקופה שלפני כהונתי ובתקופה שאחרי כהונתי היה טרור. כשהייתי ראש ממשלה לא היה טרור (או במלים אחרות: יש נתניהו – אין פיגועים. זה הרבה יותר קליט). 2. "קיבלתי משק הרוס והחזרתי כלכלה צומחת". 3. "ב-137 מדינות הוכח – כשיש צמיחה, גם השכבות החלשות נהנות ממנה". וכל שנותר לו הוא לשנן את המנטרות, ולחזור עליהן שוב ושוב ושוב ושוב, עד שהן יוכיחו את עצמן, מעבר לאמת ולשקר. לנו נשאר רק להחליט: האם מדובר בקונספירציה, או בקלישאה.