משהו מוזר קרה ל"כוכב נולד". מתופעה, שמגשרת על פערים חברתיים, נותנת הזדמנויות שוות לכולם ועוקפת גלגל"צ, הפכה התוכנית בעונתה השלישית למוקד של גזענות ושנאה. לכאורה מדובר בתוכנית מבורכת. אם נתעלם משממון העונה הנוכחית, יש לפצצת הרייטינג הזו כוח שלא ניתן להרבה מהקולגות שלה - להעלות אנשים למעמד סטארים גם אם לא עברו במסלול הנדרש של שירות בלהקה צבאית, תפקיד בטלנובלות בגיל 12 או התאמה ממוזלת לאידיאל האליטה האשכנזית של גלגל"צ.
אבל שוויון תמים זה הוא רק לכאורה. עם התקדמות עונתה השלישית של כוכב נולד מתברר כי קשה לבחור בפייבוריט ולרוץ אתו בלוחמנות לאורך כל העונה רק בגלל הכשרון. הנתונים הווקאליים של המתמודדים לא מספיקים כנראה, וצופים רבים בוחרים את המתמודד שדומה להם ואתו הם יכולים להזדהות. בעונה הקודמת, למשל, מעבר לתמימות המויאלית מול המקצוענות הסקעתית, ייצגו השניים שני סוגי גבריות שונים לגמרי. מול המסוקסות השרירית של הבחור ממעלה אדומים עמדה הגבריות העדינה, הנערית והמעט אמביוולנטית, של הסטודנט מבית צבי. אבל אם בעונות קודמות היו ענייני המגדר האישיו המרכזי, העונה הנוכחית קיבלה כיוון אחר. מול המזרחיות המהוססת של נינט, שירי, ומויאל, שלא "הפריעה" לצופים, עומדים השנה בחזית המתמודדים, יהודה סעדו - שנותן בכיף בסלסולי הארד קור ונשיקות לאלוהים, והדר עוזרי - שמקפידה לבחור שירים עם אפיל מזרחי.
הדגש על מוצא המשתתפים בעונה גרם לחלק מהאנשים, כאלו שמעולם לא חלמו שישמעו מוזיקה מזרחית, להתאהב קשות בשני המסלסלים הביישניים. הבעיה מצויה אצל חלק אחר מכלל הצופים שאצלם פתח הדבר קופת שרצים מבהילה. השד העדתי, וסליחה על הקלישאה, הפך את ההצבעה ברובה למגזרית, ואת תגובות הקהל למכונת זמן שמחזירה אותנו עשרות שנים אחורה. מינה צמח לא קבעה עדיין פילוח מדויק של הצבעת העלייה הרוסית למישניה קירקילן או את שיעור הכיפות הסרוגות אצל אוהד אלישע, אבל הטוקבקים באינטרנט והפורומים של כוכבי העונה נותנים לקורא סיבות למכביר למה לא להצביע למועמד זה או אחר. הסיבות הללו, מיותר לציין, לא קשורות בכלל לאיכות הזמרה.
בנות עקיבא חרמניות
לקרוא לתגובות שצונזרו ב"וואלה!" במהלך העונה האחרונה של התוכנית סטריאוטיפיות ושליליות יהיה אנדרסטייטמנט. משפט כמו "להדר עוזרי יוצא הג'חנון מהתחת" הוא לא פחות מגזעני. עוד דוגמאות? "מיכאל קירקילן יגיע לגמר רק בגלל המאפיה הרוסית", "אוהד אלישע עולה רק בגלל בנות עקיבא החרמניות", והפנינה האולטימטיבית: "סעדו ערס מסריח. אמן יקבל ספר תנ"ך לחור של התחת". תגובות אלו הן דוגמאות ספורות בלבד מתוך הביב הגזעני והמפלה שמתפרץ כל שבוע מחדש.
האם כל מה שצריך כדי לעורר את העדתיות הישראלית זה תוכנית עם הרבה רייטינג? לפעמים נדמה כי המציאות הישראלית יכולה להיות מאוד ליברלית כשהיא רוצה. אחרי הכל, שלחנו את דנה אינטרנשיונל לייצג אותנו באירוויזיון, ועדיין נדמה שחלק גדול מהציבור הישראלי לא רוצה כנראה להיפרד מרגשות הקיפוח, האיבה והכעס על כך שאנחנו מדינה מרובת עדות. מישהו תמיד בא על חשבון השני, והזעם על כך משתקף במקומות הכי לא צפויים. התגובה "מה המוצא של ההורים של הדימונאית המגעילה שיר ביטון?" אינה משקפת שום אמירה על היכולות של הבחורה המתולתלת. גם אם התגבשה דעה כלשהי על ביטון, נדמה כי מה שיקבע בסופו של דבר את מעמדה בתוכנית זה מאיפה המשפחה שלה הגיעה.
האינטרנט הוא מקור לא אכזב לשחרור אגרסיות ברוטאלי. נושא זה והסיבות לו נטחנו דק דק בהקשרים שונים, רבים וטובים, אבל במקרה זה הוא מקבל משמעות אחרת. דווקא בגלל שהתגובות הללו ודומותיהן מוצאות את דרכן אך רק לאינטרנט, וכותביהן לא ייעזו לומר אותן פנים אל פנים, הן משקפות את דעותיהן של הצופים. הגזענות, שמוסתרת בדרך כלל בחברה, הפכה גלויה לעין בשם האנונימיות. אולי מפני שלא סומנו כשרונות יוצאי דופן העונה (כן, כן, חוץ מסעדו), הפכה ההתגוששות הגזענית הזו לכל כך מהותית. הצופים, בין אם הם דתיים, חילוניים, אשכנזים או מזרחיים מכוונים את הזדהותם ותמיכתם על פי המוצא, עניין שלכאורה בחברה שיוויונית באמת, לא אמור להוות בכלל פקטור בהצבעה. ברגע שנגעה "כוכב נולד" בעצב החשוף של החברה הישראלית החלה להשתקף העדתיות האלימה שבה במלוא כיעורה. כמו בחיים, הגזענות הגרועה ביותר חבויה עמוק בפנים. אולי מצונזרת, אולי נחבאת אל הכלים, אבל עם הגירוי הקל ביותר, נגלה שהיא עדיין שם, מחכה להתפרץ במלוא עוזה.