"סמנתה" הוא סרט נוסף בגל העיבודים הההוליוודים ללהיטי טלוויזיה. מגמה שעד כה מייצרת בעיקר פלופים שמחרבים את טעמה הטוב של הנוסטלגיה ומותירים טעם לוואי של ממתיק מלאכותי. ואכן, בדומה להרבה עיבודים אחרים מהקולנוע לטלוויזיה (להוציא "משימה בלתי אפשרית" המוצלח), "סמנתה" הוא סרט רע. מעריצי "מיאמי וייס" בכוננות ספיגה.
הסרט מנסה לרקוד על שתי המסיבות: מחד לשאוב את הגרעין מהסיטקום האמריקאי האהוב משנות השישים ובמקביל לתת לו טאץ' חדש ועדכני. התוצאה מייגעת, לא רעננה, לא נוסטלגית ובאופן כללי לא כיפית - שם התואר המתבקש מסרטים מסוג זה. על אף שבשביל הציבור הישראלי הסדרה "סמנתה" מעולם לא היוותה את הביג מק, שהייתה עבור האמריקאים, אפילו בחינה אובייקטיבית של הסרט כקומדיה רומנטית חביבה, העומדת בפני עצמה, עדיין חושפת אותו כפיכסה שמקומה בהולמרק.
ניקול קידמן המחודדת היא איזבל, מכשפה טובת לב שקצה בקסמיה ומחליטה לחיות חיים נורמאליים כאחת האדם, עד כמה שזה אפשרי. וויל פארל בליהוק נוראי, הוא ג'ק ווייאט שחקן קולנוע מפורסם שבתום סדרת כישלונות קולנועיים מחליט לעשות כמצוות מרטין שין ולעבור לטלוויזיה. ווייאט אמור לגלם את דארין בעלה של המכשפה הטלוויזיונית "סמנתה" ברימייק עדכני. הוא מוצא את איזבל האלמונית ומלהק אותה על דעת עצמו לתפקיד סמנתה ומכאן נפרשת סאגה שממש היתה רוצה להיות קומדיה רומנטית/קומדיה של טעויות אבל בפועל היא מערכון ארוך ולא מוצלח של SNL כשקידמן היא המארחת להערב.
וויל פארל מגעיל את השועלים
ראשית יש להתחיל עם הליהוק. וויל פארל הוא קומיקאי נטול כל סקס אפיל או קמצוץ מיניות. גם הקריירה שלו כקומיקאי מלווה בכאלה ששונאים או מתים על השטיקים שלו. מי מהצופים, שחיפש סימנים לכימיה בין פארל לפרטנרית ארוכת הרגליים שלו, נאלץ לפרוש ביאוש. הבחירה הראשונה לשחקן שיגלם את וויאט/דארין היה ג'ים קארי, שגם אם אתם מתעבים את מערך פני הגומי שלו, אין אלא להודות כי יש בו את אותה כריזמה חמקמקה שגורמת לנשים רבות לרצות לערסל אותו. לקארי אבל, היו התחייבויות אחרות ופארל, סוג של שטרודל הוליוודי לוהט, קיבל על עצמו את המשימה וחבל. קידמן, בדומה לפארל, מציגה לכל אורך הסרט משחק מנייריסטי שמעורר בעיקר אנטגוניזם. ניסיונותיה להיות חיננית ומקסימה מסתכמים בתלתלי בייביליס מוזהבים ומוקפדים, כמה קרדיגנים בצבעי פסטל ונענוע אף אחד יותר מידי. קידמן, היא שחקנית של תפקידים גדולים, אופי, דרמה ועומק. במקומות בהם דרושות המניירות היא יודעת להציג מפגן משחקי אלגנטי ומדויק, אבל מג רייאן היא לא. בשלב הזה של חייה ובמיקומה הנוכחי בשדה המשמעויות ההוליוודי, היא כבר צריכה לדעת את זה.
נורה אפרון, שביימה את הסרט, חתומה על כמה מהקומדיות הרומנטיות היותר מקסימות של שנות התשעים ("נדודי שינה בסיאטל", "יש לך הודעה" והתסריט המבריק ל"כשהארי פגש את סאלי") לצד שורת כישלונות די מהדהדת. הידיעה, שהאישה שכתבה למג רייאן את הדמות הנוירוטית אך הכובשת של סאלי אולברייט האייקונית, היא אותה במאית, שחתומה על "סמנתה" חסר התחכום השנינות והרומנטיקה, מאכזבת. רגע הנשיקה המיוחלת בין שני כוכבי הסרט הוא לא טעון, מרגש או מייצר קתרזיס מצופה מכל סוג שהוא. נקודות האור היחידות שאפשר למצוא בסרט הם דווקא שחקני המשנה המכובדים: מייקל קיין ושירלי מקליין, שבאם היו מלוהקים לתפקידים הראשיים בצעירותם ודאי היו מייצרים קלאסיקה זוטא.