זיכרון דברים

עתידה של הוצאת אנדלוס, אשר הוציאה בימים אלו את "יאלו", ספרו החדש של אליאס ח'ורי ומתרכזת בעיקר בתרגום של ספרים ערביים אחרים, לוט בערפל. למרבה הצער, ספרות ערבית מהמזרח התיכון לא מתקבלת בברכה בארץ: סופרים ירדנים, מצרים, לבנונים ופלסטינים מוקצים מחמת המיאוס ללא קשר לאיכות כתיבתם, רק בשל החשד שהם תומכים במאבקו של העם הפלסטיני. תמיכה השקולה במדינה לשנאת ישראל. גישה זו מסוכנת במיוחד משום שהציבור הישראלי חייב להכיר יצירות אמנות ערביות, לא בשל הצורך "להכיר את האויב", אלא על מנת להבין תרבות שכנה וכה רחוקה, אשר בסופו של דבר נהיה חייבים להתמודד עימה.

מהלך עניינים מאכזב זה נכון פי כמה כאשר מדובר בח'ורי, שכתב את רב המכר המושמץ "באב אלשמס", אשר נתפס בישראל כערעור על זכותו של העם היהודי לשבת במדינתו. לכן לספרו החדש "יאלו" יש סיכוי מועט להצלחה בארץ. גם האפשרות שתוכנו יזכה לדיון אינטלקטואלי הוגן נראית חסרת סיכוי. חבל, כיוון שמדובר בספר צנוע, פשוט, כן וראוי לקריאה.

גיבור הספר, יאלו, וסיפור חייו המר נחשפים דרך ניסיונותיו להיזכר בעברו ולהעלותו על הכתב במהלכה של חקירה משטרתית אלימה, בה הוא נאשם במעשי אונס, שוד ובעבירות נוספות. בערב רב של קרעי מחשבות וזיכרונות מתגלה בפני הקורא עולמו הפנימי של יאלו, אשר מייצג למעשה את עברו המשוסע של העם הלבנוני. אט אט מתוודע הקורא לדמויותיהן המורכבות של סבו של יאלו ושל אימו, ולמערכות היחסים המורכבות בינו לבינן. מצבו הנוכחי העגום של יאלו מתברר כתוצאה ישירה של ילדותו המשונה ובחרותו האי-אנושית והכאובה, במלחמת האזרחים של לבנון.

הדבר אשר נדרש מיאלו במהלך החקירה – להיזכר ולכתוב – הופך את הספר לדיון ביצירת ההיסטוריה ובפעולת הזכירה. הצהרתו של יאלו שאינו מסוגל לכתוב כלל, ורתיעתו הראשונית מן המילים ומן השפה בכלל, לעומת היותו דובר-כותב ספר, וכן השינוי הדרסטי בתפיסתו שלו את העבר, מהווים בסופו של דבר עיון בארעיותה של האמת. האמת, המתגלה לנו על יאלו ועל עברו, נעשית משנית לאמת כפי שחוקרי המשטרה רואים אותה. זאת על אף שיאלו הוא זה אשר כותב (ועל כן יוצר) את עברו. תוצאות החקירה, אשר כמעט ואינן נובעות מסיומה ומדבריו של יאלו, מקבעות את התחושה כי הזיכרון והניסיון להתקרב אל האמת אינם תואמים הלכה למעשה למציאות עצמה. זו נשלטת אך ורק על ידי גורמים חיצוניים.

יחד עם יאלו מוצף הקורא בפיסות מידע שנדמה בתחילה כי הקשר בינהן הוא אקראי, אשר מקורן במספר דוברים. מאבקו של יאלו במוחו ובלשונו על מנת לבנות מפיסות אלו סיפור עבר קוהרנטי אחד הופך להיות מאבקו של הקורא. עד מהרה מוצא את עצמו הקורא מזדהה עם דמותו המאוסה של יאלו, בניסיונו חסר האונים להתאים את עצמו ואת זיכרונותיו למערכת חסרת התכלית בה נמצא. ח'ורי מפליא ליצור תחושה אותנטית ביותר של סיטואציה חסרת סיכוי בה מראש המידע האינדיבידואלי כושל מלהתאים למידע הקולקטיבי. כתיבתו, הנעה בין דיבור לקוני ויבש לבין תיאורים כבדים ועשירים, המאפיינים את סגנון הפרוזה הערבי השנוא בארצנו, תורמת לאווירה המעורערת של הסיפור ומהווה עדות ליכולותיו הספרותיות המשכנעות.

הטענה של ח'ורי אינה נוגעת רק לסיפור אישי זה או אחר; ההיסטוריה כולה עומדת בספרו למשפט, יחד עם הנחקר יאלו. ח'ורי טוען כי יש להתייחס בחשדנות כלפי מה שמוגדר כ"עבר", וכי עלינו תחילה לשאול מיהו הזוכר, מיהו הדובר ומיהו הכותב. עבור הקורא הישראלי עלול הדבר להיתפס מייד ככתב האשמה נגד ישראל על אינוסה של היסטוריית 1948, אך ישראל דווקא כמעט שאינה מוזכרת בספר. תחת זו נוטה ח'ורי להצביע אצבע מאשימה דווקא כלפי לבנון ואזרחיה. אך יותר מהאשמת צד זה או אחר, ריבוי הדוברים בספר דורש מן הקורא להימצא בתהליך מתמיד של בדיקת זהות הדובר אשר אף היא תסתיים בהפתעה. זוהי הבדיקה ההכרחית והמתמדת אשר ח'ורי דורש מאיתנו לעשות בנוגע לכל טקסט היסטורי, אנדרטה או אף סיפור רגיל.