מרינה לוויצקה, "כלה מאוקראינה"

שנתיים אחרי מות אמי, התאהב אבי בגרושה אוקראינית בלונדינית וזוהרת. הוא היה בן שמונים וארבע והיא בת שלושים ושש. היא התפוצצה בתוך חיינו כמו רימון ורוד וצמרירי, בוחשת במים העכורים, מעלה אל פני השטח משקעים מרופשים של זיכרונות נשכחים, מנערת את רוחות הרפאים המשפחתיים ובועטת בישבניהם.

הכול התחיל בשיחת טלפון.

קולו של אבי, רוטט מהתרגשות, מצרצר מעברו השני של הקו. "חדשות טובות, נדייז'דה. אני מתחתן!"

אני זוכרת את התחושה של הדם עולה לי לראש. בבקשה, שזאת תהיה רק בדיחה. אוי, לא, הוא נפל על הראש! אוי, זקן טיפש שכמוך! אבל אני לא אומרת את כל הדברים האלה.
"אה, יופי, פאפא," אני אומרת.
"כן, כן. היא באה עם הבן שלה מאוקראינה. מטרנופיל באוקראינה."
אוקראינה, הוא נאנח, שואף לקרבו את הניחוח הבלתי נשכח של חציר קצור ופריחת הדובדבן. אבל אני חשה בניחוח הסינתטי הברור של רוסיה החדשה.

קוראים לה ולנטינה, הוא מספר לי, אבל בעצם היא כמו ונוס. "ונוס של בוטיצ'לי עולה מקצף הגלים. שערות זהב. עיניים מקסימות. שדיים סוג א'. כשתראי אותה תביני."
הבוגרת שבי מפרגנת. כמה מתוק לבלוב האהבה האחרון והמאוחר הזה. הבת שבי רותחת. בוגד! אשמאי זקן! בקושי עברו שנתיים מאז שאמא מתה. אני כועסת ומסוקרנת. אני משתגעת לראות אותה כבר – את האישה הזאת שהולכת לתפוס את מקומה של אמא שלי.

"היא נשמעת מ ד ה י מ ה. מתי אני יכולה לפגוש אותה?"
"אחרי החתונה תוכלו להיפגש."
"אני חושבת שעדיף שניפגש קודם, אתה לא חושב?"
"למה את רוצה להיפגש? את לא מתחתנת איתה." (הוא יודע שמשהו לא לגמרי בסדר, אבל חושב שיוכל לצאת מזה חלק.)
"אבל פאפא, באמת חשבת על זה עד הסוף? זה נשמע נורא פתאומי. זאת אומרת, היא בטח הרבה יותר צעירה ממך."
אני מרסנת את קולי בזהירות, מנסה להסוות כל סימן של מורת רוח, כמו מבוגר נבון ובקיא בהוויות העולם שמנסה לדבר על לבו של מתבגר מוכה אהבה.
"שלושים ושש. היא בת שלושים ושש ואני בן שמונים וארבע. נו, אז מה?" (הוא מבטא את זה "אויז".)
נימת זעף מבצבצת בקולו. הוא ציפה לשאלה הזאת.
"טוב, זה הבדל די גדול בגיל..."
"נדייז'דה, לא תיארתי לעצמי שתהיי כזאת בורגנית." (הוא מדגיש את ההברה הראשונה.)
"לא, לא," הוא הצליח להכניס אותי למיגננה. "זה רק ש... יכולות להיות בעיות."

לא יהיו שום בעיות, אומר אבא. הוא צפה מראש את כל הבעיות. הוא מכיר אותה כבר שלושה חודשים. יש לה דוד בעיירה סלבי, והיא באה לבקר אותו עם ויזת תייר. היא רוצה לבנות לעצמה ולבן שלה חיים חדשים במערב, חיים טובים, עם עבודה טובה, עם כסף טוב, מכונית נחמדה – בשום אופן לא לאדה או סקודה – השכלה טובה לבן – חייב להיות אוקספורד-קיימברידג', לא פחות מזה. היא אישה משכילה, דרך אגב. יש לה דיפלומה ברוקחות. היא תמצא כאן בקלות עבודה עם משכורת טובה, ברגע שתלמד אנגלית. בינתיים הוא עוזר לה עם האנגלית, והיא מנקה את הבית ומטפלת בו. היא יושבת לו על הברכיים ומרשה לו ללטף לה את השדיים. הם מאושרים ביחד.

שמעתי טוב? היא יושבת לאבא שלי על הברכיים והוא מלטף את שדי הבוטיצ'לי סוג א' שלה?

"נו, טוב..." אני שומרת על קול יציב אבל הזעם יוקד בלבי, "החיים מלאים הפתעות. אני מקווה שיילך לך. אבל תראה, פאפא," (זה הזמן להיות בוטה) "אני יכולה להבין למה אתה רוצה להתחתן איתה. אבל שאלת את עצמך למה היא רוצה להתחתן א י ת ך?"
"טאק טאק. כן, כן, אני יודע. דרכון. ויזה. רישיון עבודה. אויז מה?" קולו צרוד וכעוס.

הכול כבר מתוכנן אצלו. היא תטפל בו לעת זיקנה וצרה. הוא ייתן לה קורת גג ויחלוק איתה את הפנסיה הזעירה שלו עד שתמצא את העבודה ההיא עם המשכורת הטובה. הבן שלה – שדרך אגב הוא ילד מחונן באופן יוצא מגדר הרגיל – ממש גאון – מנגן בפסנתר – יקבל חינוך אנגלי. בערבים הם ישבו ביחד וישוחחו על אמנות, ספרות ופילוסופיה. היא אישה מתורבתת, לא סתם כפרייה פטפטנית. הוא כבר חילץ ממנה, אגב, את השקפותיה בנוגע לניטשה ושופנהאואר, והיא מסכימה איתו בכול. גם היא, כמוהו, מעריצה אמנות קונסטרוקטיביסטית ומתעבת ניאו-קלסיציזם. יש להם הרבה דברים במשותף. בסיס מוצק לנישואין.

"אבל פאפא, אתה לא חושב שהיה עדיף לה להתחתן עם מישהו קצת יותר קרוב לגיל שלה? הרשויות יבינו שמדובר כאן בנישואי תועלת. הם לא טיפשים."
"המממ."
"אפשר עדיין לשלוח אותה בחזרה."
"המממ."

הוא לא חשב על זה. זה מאט אותו אבל לא עוצר אותו לגמרי. תביני, הוא מסביר, הוא התקווה האחרונה שלה, הסיכוי היחיד שלה להימלט מרדיפות, עוני וזנות. החיים באוקראינה קשים מדי בשביל נפש עדינה כמו שלה. הוא קורא עיתונים, והחדשות עגומות. אין לחם, אין נייר טואלט, אין סוכר, אין מערכת ביוב, אין הגינות בחיים הציבוריים, וחשמל יש רק לפעמים. איך הוא יכול לדון אישה מקסימה כזאת לחיים כאלה? איך הוא יכול לחלוף על פניה מעברו השני של הרחוב?
"את מוכרחה להבין, נדייז'דה, רק אני יכול להציל אותה!"

למען האמת הוא ניסה. הוא עשה כמיטב יכולתו. לפני שהבזיק במוחו הרעיון להתחתן איתה בעצמו, הוא חיפש בכל מקום בעלים מתאימים. הוא כבר דיבר עם בני הזוג סטפננקו, זוג אוקראיני מבוגר, הורים לבן יחיד שעדיין גר איתם בבית. הוא דיבר עם מר גרינוויי, אלמן מהכפר עם בן לא נשוי שמבקר אצלו מדי פעם (טיפוס נבון, דרך אגב. מהנדס. לא סתם טיפוס פשוט. יכול להיות שידוך מצוין לוולנטינה). שניהם סירבו: הם יותר מדי צרי אופקים. הוא אמר להם את זה, בלשון שאינה משתמעת לשתי פנים. עכשיו גם בני הזוג סטפננקו וגם מר גרינוויי כבר לא מדברים איתו.

הקהילה האוקראינית בפטרבורו מתכחשת אליה. גם הם צרי אופקים. הם לא מתרשמים מהשקפותיה בנוגע לניטשה ושופנהאואר. הם שבויים בעבר, לאומנים אוקראינים, בנדריסטים. היא אישה מודרנית, משוחררת. הם הפיצו עליה שמועות שפלות. הם אומרים שהיא מכרה את העז והפרה של אמא שלה וקנתה בכסף הזה שומן בשביל למרוח לעצמה על הפנים ולמשוך גברים מערביים. הם מדברים שטויות. לאמא שלה היו תרנגולות וחזירים

אולי זה התחיל לפני שיחת הטלפון. אולי זה התחיל לפני שנתיים, באותו חדר שבו הוא יושב עכשיו, שם שכבה אמי וגססה בשעה שהוא פסע בבית הלוך ושוב בסערת יגונו.

החלונות היו פתוחים, והרוח הקלה שרפרפה מבעד לווילונות הפשתן המוסטים למחצה נשאה עמה ניחוח לבנדר מהגינה בחזית הבית. אפשר היה לשמוע ציוץ של ציפורים, קולות של אנשים חולפים ברחוב, את בת השכן רבה עם החבר שלה ליד השער. בתוך החדר הבהיר והנקי נאבקה אמי על כל נשימה, שעה אחרי שעה, חייה חומקים ואוזלים, ואני האכלתי אותה מורפיום מכפית.

הנה אביזרי הגומי של המוות – כפפות הלטקס של האחות, סדין הגומי על המיטה, נעלי הבית עם הסוליות הספוגיות, חפיסת נרות הגליצרין הבוהקים כמו כדורי רובה זהובים, כיסא השירותים עם המכסה השימושי והרגליים המצופות גומי, שהיה עכשיו מלא בנוזל ירקרק מלא גושים.

"את זוכרת..." אני מדקלמת שוב ושוב את הסיפורים עליה ועל ילדותנו.
עיניה מעפעפות בחשיכה. ברגע של צלילות, ידה בידי, היא אומרת, "תטפלי בקוליה המסכן."

הוא היה איתה כשהיא מתה, בלילה. אני זוכרת את שאגת הכאב שלו. "גם אותי! גם אותי! קח גם אותי!" קולו עבה, משתנק; גפיו מאובנות כאחוזות עווית.

בבוקר, אחרי שלקחו משם את גופתה, הוא ישב בחדר האחורי כשמבט רדוף נסוך על פניו. כעבור זמן מה הוא אמר: "ידעת, נדייז'דה, שחוץ מההוכחה המתמטית של פיתגורס יש גם הוכחה גיאומטרית? תראי כמה שזה יפה." על דף נייר הוא שרטט קווים וזוויות, מחוברים בסימנים קטנים, ומלמל מעליהם בעודו מציג את המשוואה.

הוא נפל על הראש לגמרי, חשבתי. קוליה המסכן.

בשבועות שלפני מותה אמא שכבה במיטת בית החולים, מודאגת, נשענת בגבה על הכריות. היא היתה מחוברת בחוטים למוניטור שתיעד את פעימות לבה האומללות, ורטנה על האגף המעורב, שלא היתה בו פרטיות אלא רק מאחורי וילון מוסט ברישול, ועל הרעשים החודרניים של הזקנים המשתעלים, הגונחים והנוחרים. היא נרתעה ממגעו המנוכר של האח, שהדביק באצבעות קצרות ועבות את החוטים מעל שדיה המצומקים, הנחשפים כלאחר יד מתחת לחלוק בית החולים. היא היתה בסך הכול זקנה חולה. למי איכפת מה היא חשבה?

יותר קשה להשתחרר מהחיים ממה שחושבים, היא אמרה. יש כל-כך הרבה דברים שצריך לטפל בהם לפני שאפשר ללכת בשקט. קוליה – מי ידאג לו? בטח לא שתי הבנות שלה – בחורות חכמות אבל כל-כך אוהבות לריב. מה יהיה איתן? האם הן תמצאנה את האושר? האם הגברים המקסימים אבל הלא יוצלחים שאיתם התחתנו יצליחו לפרנס אותן? ושלוש הנכדות – כל-כך יפות ועדיין בלי בעלים. עוד נשארו כל-כך הרבה דברים שצריך לטפל בהם, אבל כוחותיה עוזבים אותה.

אמא כתבה את הצוואה שלה בבית החולים, כששתינו, אחותי ורה ואני, עומדות מעליה, כי אף אחת מאיתנו לא סמכה על השנייה. היא כתבה אותה בכתב ידה הרוטט, ושתי אחיות שימשו כעדות. היא, שהיתה חזקה כל-כך הרבה שנים, כבר נחלשה. היא היתה זקנה וחולה, אבל הירושה שלה, חסכונות חייה, שגשגו בחיוניות בבנק קו-אופ.

בעניין אחד היא היתה פסקנית – זה לא צריך ללכת לאבא. "ניקולאי המסכן, אין לו שכל. יש לו יותר מדי רעיונות מטורפים. עדיף ששתיכן תקבלו חצי-חצי." היא דיברה בשפה מומצאת משלה – אוקראינית מתובלת במילים כמו ב?ל?נד?ר?ה ידנית, ח?גו?ר?תק?ה ג?רב?ו?נ?יים, א?צב??עו?צקי י?רו?קו?צקי.

כשהיה ברור שכבר אין מה לעשות למענה בבית החולים, הם שיחררו אותה כדי שתוכל למות בבית בזמנה החופשי. אחותי בילתה שם כמעט את כל החודש האחרון. אני ביקרתי בסופי שבוע. מתישהו במהלך אותו חודש אחרון כתבה אחותי את הנספח לצוואה, שבו חולק הכסף שווה בשווה בין שלוש הנכדות, אנה שלי, ואליס ואלכסנדרה שלה, במקום לחלק אותו ביני לבין אחותי. אמי חתמה על הנספח ושתי שכנות היו עדות.

"אל תדאגי," אמרתי לאמא לפני שמתה. "הכול יהיה בסדר. נהיה עצובים ונתגעגע אלייך, אבל נהיה בסדר."

אבל לא היינו בסדר.

קברו אותה בחצר הכנסייה בכפר, בחלקה חדשה שגבלה בשטח פתוח. הקבר שלה היה האחרון בשורה של קברים חדשים ומטופחים.

שלוש הנכדות, אליס, אלכסנדרה ואנה, גבוהות ובלונדיניות, השליכו ורדים לתוך הקבר ואחר כך חופני עפר. ניקולאי, כפוף בגלל דלקת פרקים, עורו מאפיר ועיניו כבויות, נצמד לזרועו של בעלי ביגון יבש מדמעות. הבנות, ורה ונדייז'דה - אמונה ותקווה - אחותי ואני, התכוננו לקרב על צוואתה של אמא.

כשמשתתפי הלוויה חוזרים לבית ההורים כדי לנקר בכיבוד הקר ולהשתכר מס?אמו?הו?נק?ה אוקראינית, אחותי ואני מתעמתות במטבח. היא לובשת חליפת סריג משי שחורה מאיזו חנות יד שנייה קטנה ודיסקרטית בקנסינגטון. את נעליה מפארים שלושה אבזמים מוזהבים קטנים וגם תיק הגוצ'י שהיא מחזיקה מעוטר באבזם מוזהב קטן; על צווארה תלויה שרשרת זהב נאה. אני לובשת ערבובייה של בגדים שחורים שמצאתי בחנות הצדקה של אוקספאם. ורה בוחנת אותי בביקורתיות מלמעלה עד למטה. "כן, אני מבינה, לוק האיכרה." אני בת ארבעים ושבע ומרצה באוניברסיטה, אבל קולה של אחותי הופך אותי מיד לילדה בת ארבע זבת חוטם. "מה לא בסדר באיכרים? אמא היתה איכרה," מתקוממת בת הארבע. "בהחלט," אומרת האחות הגדולה. היא מדליקה סיגריה. העשן מסתלסל מעלה בעיגולים אלגנטיים.

היא רוכנת לפנים כדי להחזיר את המצית לתיק הגוצ'י שלה, ואני רואה שלשרשרת הזהב סביב צווארה מחובר תליון קטן, שמסתתר מתחת לדשי החליפה שלה. הוא נראה מיושן ועתיק לעומת החליפה האופנתית של ורה, כאילו לא שייך. אני נועצת מבט. דמעות ממלאות את עיני.
"את עונדת את התליון של אמא."
זה האוצר היחיד שאמא הביאה מאוקראינה, קטן דיו כדי שניתן יהיה להסתירו במכפלת של שמלה. זו היתה מתנה שנתן אביה לאמה ביום נישואיהם. בתוך התליון מחייכות תמונותיהם חיוך דהוי זו אל זו.
ורה מחזירה לי מבט.
"היא נתנה לי אותו." (אני לא מאמינה לה. אמא ידעה שאהבתי את התליון, חמדתי אותו יותר מכל דבר אחר. ורה בטח גנבה אותו. אין שום הסבר אחר.) "ועכשיו, מה בדיוק את רוצה להגיד על הצוואה?"
"אני רק רוצה צדק," אני מייבבת. "מה לא בסדר בזה?"
"נדייז'דה, מספיק שאת מביאה את הבגדים שלך מאוקספאם. את חייבת להביא משם גם את הרעיונות שלך?"
"את לקחת את התליון. את לחצת עליה לחתום על הנספח לצוואה ולחלק את הכסף שווה בשווה בין שלוש הנכדות, במקום בין שתי הבנות. ככה את והבנות שלך מקבלות פי שתיים. זאת חמדנות."
"באמת, נדייז'דה. אני המומה מזה שאת מסוגלת לחשוב ככה." גבותיה המרוטות של אחות-גדולה רוטטות.
"אני הייתי המומה פי שתיים כשנודע לי," פועה זבת החוטם.
"את לא היית שם, נכון, אחותי הקטנה? היית עסוקה במעשים הנפלאים שלך. עסוקה בלהציל את העולם. בלקדם את הקריירה שלך. והשארת אותי לשאת בכל הנטל. כמו שתמיד את עושה."
"את התעללת בה בימים האחרונים שלה עם הסיפורים על הגירושים שלך, על האכזריות של בעלך. עישנת בשרשרת ליד המיטה שלה כשהיא שכבה שם וגססה."
אחות-גדולה מנערת את האפר מהסיגריה בטפיחת אצבע חפוזה ונאנחת בתיאטרליות.
"הצרה עם הדור שלך, נדייז'דה, היא שאתם מחליקים מעל החיים כמו על קרח, רק מלמעלה, מעל לפני השטח. שלום. אהבה. הפועלים לשלטון. כל זה שטויות אידיאליסטיות. את יכולה להרשות לעצמך את המותרות של חוסר אחריות כי אף פעם לא ראית את הצד האפל של החיים."

למה פוזת המעמד-העליון של אחותי מרתיחה אותי כל-כך? כי אני יודעת שהיא מזויפת. אני יודעת על מיטת היחיד שחלקנו ועל השירותים בחצר ועל קרעי נייר העיתון לניגוב הישבן. היא לא יכולה לעבוד עלי. אבל גם לי יש דרכים משלי לעקוץ אותה.
"אה, אז הצד האפל זה מה שמפריע לך? למה שלא תלכי לטיפול?" אני מציעה בערמומיות בקולי המקצועי ביותר שמשדר "בואי נהיה הגיוניות" וגם "תראו כמה שאני בוגרת", זה הקול שבו אני מדברת עם אבא.
"בבקשה אל תדברי איתי בקול של עובדת סוציאלית, נדייז'דה."
"לכי לטיפול פסיכולוגי. נסי להבין את הצד האפל, תחשפי אותו ותוציאי אותו לאור היום לפני שהוא יכרסם אותך מבפנים." (אני יודעת שהדברים האלה ירתיחו אותה.)
"טיפול פסיכולוגי, חיטוט. בואו נדבר על הבעיות שלנו. בואו נתחבק ונרגיש יותר טוב. בואו נעזור למקופחים. בואו ניתן את הכסף שלנו לתינוקות הגוועים ברעב."
היא נוגסת בפראות במתאבן. זית מתעופף לרצפה.
"ורה, את חו?ו?ה שכול וגירושים. אין פלא שאת במתח נפשי. את צריכה עזרה."
"כל זה סתם הונאה עצמית. מתחת לפני השטח אנשים הם קשים ורעים ומרוכזים בעצמם. "את לא מתארת לעצמך כמה אני בזה לעובדים סוציאליים."
"אני יכולה לתאר לעצמי. ורה, אני לא עובדת סוציאלית."

גם אבא שלי רותח מכעס. הוא מאשים את הרופאים, את אחותי, את משפחת זאדצ'וק, את האיש שמכסח את הדשא הגבוה מאחורי הבית, את כולם הוא מאשים בגרימת מותה. לפעמים הוא מאשים את עצמו. הוא מסתובב כפוף וממלמל, אם זה לא היה קורה ואם ההוא לא היה קורה, מילוצ'קה שלי עוד היתה בחיים. משפחת הגולים הקטנה שלנו, שנותרה מאוחדת לאורך הזמן בזכות אהבתה של אמא ומרק הבורשט שלה, החלה להתפרק.
אבא, שנשאר לבד בבית הריק, מתקיים על שימורים ואוכל מעל עיתונים מקופלים, כאילו יוכל להחזיר אותה בחזרה אם יעניש את עצמו. הוא מסרב לעבור לגור איתנו.
לפעמים אני הולכת לבקר. אני אוהבת לשבת בחצר הכנסייה, במקום שבו קבורה אמי. על המצבה שלה כתוב:

לודמילה מאייבסקה
נולדה ב-1912 באוקראינה
אשתו האהובה של ניקולאי
אמן של ורה ונדייז'דה
סבתא של אליס, אלכסנדרה ואנה.

הסתת התקשה למצוא מקום לכל המילים. יש שם עץ דובדבן מלבלב ומתחתיו ספסל עץ שפונה לריבוע דשא מסודר שחציו הפך לקברים שנכרו לא מכבר, ולגדר החיה שמפרידה בין החצר לבין שדה חיטה שמשתרע לעבר שדות חיטה נוספים, שדות תפוחי אדמה, שדות לפת, וכן הלאה וכן הלאה עד לאופק. אמא שלי הגיעה מהערבה האוקראינית והרגישה נוח במרחבים הפתוחים האלה. בדגל האוקראיני יש שני מלבנים של צבע, כחול מעל צהוב – הצהוב של שדות התירס והכחול של השמים. הנוף החדגוני של מרחבים שטוח

"כלה מאוקראינה או קיצור תולדות הטרקטורים", מרינה לוויצקה, תירגמה מאנגלית: עפרה אביגד (הוצאת עברית)