וואלה
וואלה
וואלה
וואלה

וואלה האתר המוביל בישראל - עדכונים מסביב לשעון

זה היה ביתי

דורון חלוץ

15.8.2005 / 9:48

דיפ דיש וטימו מאאס מאכזבים, פיט טונג מהנה, ארמנד ואן הלדן מציל את המצב ודורון חלוץ בטראק מנצח

"האם ההאוס חי או מת?
והאם למישהו אכפת באמת?
כמדי קיץ, גם השנה אין פטור מהדיון המנג'ס
במצבה האונטולוגי של אומת הדאנס.
כיוון שדיבורי בלה בלה בלה איביזה
מביאים לי את הקריזה
נעבור ישר לדבר על הפיריון
של החודש האחרון.
אז טימו מאאס – סבבי או נמאס?
ודיפ דיש – אני אוהב או אדיש?
האם ארמנד ואן הלדן באלבומו החדש 'נימפה'
הוא בתולה זקנה וממורמרת או שאפה מטריפה?
וגם קצת על הפסקול של 'הכל נהיה פיט טונג';
נתחיל מיד עם הישמע הגונג.
גונג".

("גונג", מילים: דורון חלוץ, לחן: עממי)

בדרך למטה

כדי.ג'יי, טימו מאאס הגרמני נוטה לאגף הטראנסי של המפה. לכן אלבום הבכורה שלו כיוצר, "Loud", שמט הרבה לסתות כשהציע שילוב מאוד אקלקטי אך מוצלח בין רוק, היפ הופ, טכנו, האוס וטראנס – כמעט כל שיר מכפר אחר.

אלבומו השני של מאאס, "Pictures", אחיד יותר מבחינה סגנונית, אבל עדיין – טראנס זה לא. בעזרת בריאן מולקו מפלסיבו, שמתארח בשלושה שירים, פלוס ננה שרי וקליס שדופקות הופעה כל אחת בשיר אחד, רקח מאאס מעין תרכובת של דאנס-רוק. אמנם אין ב"Pictures" נפילות מתח נוראיות בין קלאסיקות מיידיות לגירזונים סתמיים כמו ב"Loud", אבל זה פשוט בגלל שאין פה בכלל קלאסיקות מיידיות ברמה של "To Get Down" או "Shifter" מאלבום הבכורה, קטעים שהם לגמרי אליפות עולם. הסאונד שמאאס תפר פה מדליק למדי, אבל ניכר חסרונם של כמה שירים טובים, שיצליחו לסחוב את הסאונד הזה למעלה למעלה. הסינגל המוביל, למשל, "First Day" שמו, בא בכיף, עם קצת אווירת ניו וייב בקצוות, אבל לא מתפתח לשום מקום. ובכלל, רוב השירים באלבום החדש של מאאס הם ברמת הפאנן הנעים, אבל שום דבר נורא מיוחד. (7)

טימו מאאס, "Pictures" (הד ארצי)

גרוב ארמנדה

אחרי כמה אלבומים חמים בניינטיז, היה נדמה שארמנד ואן הלדן קצת הלך לאיבוד בשנים האחרונות. האלבום הקודם שלו, עם הדאחקות ההודיות (Gandi Khan), לא התרומם, והניסיון לפלרטט עם האמא של המיינסטרים נגמר ברע – הרמיקס שואן הלדן עשה ל"טוקסיק" של בריטני גירד את המעפאן מלמטה. מצד שני, בשנה שעברה הוציא ואן הלדן די.ג'יי סט שמייח במיוחד ששילב קלאסיקות ניו יורקיות מהאייטיז לצד קטעים חדשים משלו, והוכיח שעוד מוקדם להספידו.

אלבום האמן החדש של ואן הלדן, "Nympho", מכיל שניים מהשירים שנכללו בדיסק הסט הנ"ל, פלוס 11 קטעים חדשים. הסאונד דחוס – שכבות על גבי שכבות של שכפולים, צרחות, גיטרות, cow bells ובומים - אבל גם מאוד גרובי. ואן הלדן משלב היטב בין האוס לרוק, ולפעמים דוחף גם קצת דיסקו. נזירים אדוקים במסדר נירוונה אולי לא ישתכנעו להצטרף למסיבה, אבל גם בלעדיהם מספיק שמח פה. כמעט כל אחד מהשירים באלבום הוא להיט פוטנציאלי, ובייחוד אני אוהב את "Hear My Name", שקצת מזכיר את בלונדי של אז בגירסה של עכשיו. בקיצור, דיסק עלא כיפאק. (8).

ארמנד ואן הלדן, "Nympho" (אן. אם. סי)

sheen-shitof

שדרגו את הביצועים

הארכת משך האקט ושיפור ההנאה במיטה - במבצע מיוחד

בשיתוף "גברא"

ג'ורג' איז און, דיפ דיש אר אאוט

סיר הבשר לא היטיב עם המוזיקה של דיפ דיש. אלבום הבכורה שלהם, "Junk Science", יצא לפני כשבע שנים באווירה סולידית יחסית, ובהדרגה שידרג את שאראם ועלי, חברי הצמד, עד לעמדת הרמיקסרים של מדונה ושל דיידו. רק שעם האוכל כנראה בא התיאבון, ועם התיאבון הלך העניין. הדי.ג'יי סטס שהשניים הוציאו בסדרות כמו גלובל אנדרגראונד או במסגרת הלייבל הפרטי שלהם איבדו גובה, ולכן זה גם לא ממש מפתיע שהדבר הכי מפתיע בדיסק האמן השני והחדש של דיפ דיש, "George is On", הוא התודה שהם שולחים למורידי הקבצים הבלתי חוקיים, בעמוד האחרון בחוברת של הדיסק. כל השאר - נוסחאות מוכרות ושגורות.

כמובן, הסאונד באלבום מלוטש עד האטום האחרון, אבל תקליטי האוס מלוטשים וסטנדרטיים יש במיליונים. מה גם שאנונשה חליל, הזמרת ששרה את שני הסינגלים המובילים מהאלבום, "פלאשדאנס" ו"Say Hello", היא דיוות האוס בשקל ששרה הכי רגיל, על גבול הסתם. אין מה להשוות נגיד לטרייסי ת'ורן, שנידבה את הגרון שלה לטובת אלבום הבכורה של דיפ דיש, או אפילו לווקאליסט השני באלבום הזה, ריצ'ארד מורל, שהתארח גם באלבום הבכורה של הצמד.

יש פה גם קאבר ל"דרימז" של פליטווד מק, ואף בביצועה של סטיבי ניקס, אבל הגירסה של דיפ דיש לא לוקחת את השיר למקום מיוחד, מלהיב או כייפי בצורה יוצאת דופן. הקאבר הזה רק מדגים עד כמה חסרים ב"George is on" שירים של ממש, ולא סתם לופים רפטטיביים עד הנצח, שאולי עובדים היטב במועדון, אבל בבית מייבשים ת'צורה. אלבום בינוני לאללה. (6)

טוב האחד מן השניים

"It's All Gone Pete Tong" הוא סרט בינוני מינוס שמגולל את עלילותיו של תקליטן ג'ינג'י שמתחרש, אבל מתעקש להמשיך לנגן. פיט טונג שבשם הסרט הוא מהתקליטנים היותר בכירים בבריטניה והמגיש של תוכנית הדגל "Essential Selection" ברדיו 1 הבריטי. הוא מופיע בסרט בערך לדקה, אבל מוזכר בכותרת כי "It's all gone Pete Tong" זה סלנג קוקני ל"It's all gone wrong".

להבדיל מהסרט עצמו, בפסקול שנרקח עבורו הכל הולך די טוב. כמקובל באיביזה, הוא מחולק לדיסק יום צ'ילי ולדיסק לילה בפצצות. הדיסק של הבוקר כולל את הקטעים היותר רגועים, שלא לומר עצובים, מהסרט, ואפשר למצוא בו את הבטא בנד, הביץ' בויז, רמיקס של גולדפראפ לדפש מוד, וגם כמה קטעים של גרהם מייסי מתהילת 808 סטייט, שאחראי על המוזיקה המקורית בסרט. זה צ'יל במובן האלגנטי של המילה - לא טפטופי ופכפוכי קלידים באווירת איכסה, אלא אוסף של שירים נעימים ויפים. הדיסק של הלילה מארח לחגיגת אומצה-אומצה את אורביטל, שייפשיפטרז ואף את פיט טונג עצמו, בקטע משותף עם כריס קוקס. בסך הכל מדובר בחבילה שאינה מסעירה או מאתגרת במיוחד, אבל בהחלט מהנה, גם אם לא ראיתם את הסרט. (7)

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

+
בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    0
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully