גוש קטיף, אני נשבע!

פינוי עזה וצפון השומרון שהתחיל אתמול הוא אכן אירוע טראומתי לאלפי אנשים שינותקו מבתיהם על מנת לא לחזור אליהם לעולם. ועדיין תמיד כדאי להסתכל על חצי הכוס המלאה. עם כל האמפתיה, החזרת ההתנחלויות עצמן היא חגיגה לא קטנה, העפת הקלישאות, שהיו שגורות בפי כל במשך ארבעת העשורים האחרונים בגלל ציבור ה"מתיישבים", יהיה כבר בגדר ברכה של ממש. היו שלום ותודה על המתנחלים.

אולי הקלישאה הגדולה מכולן, זו המנסה לגזור גזירה שווה בין ההתנחלות המבודדת הזו, שמצויה בלב מליון וחצי פליטים פלסטינים שחיים ברצועת המגורים הצפופה בעולם, לבין העיר העברית הראשונה, לב הנורמליות הישראלית והסמן השמאלי של השפיות מאז 1948, ובעצם עוד הרבה קודם.

שום דבר אף פעם לא היה דומה בין שני המקומות האלה, למרות התעמולה רבת השנים. האחת היא סימן לעצמאות ותחיה ריבונית ואילו השניה משל לאדנות, קולוניאליזם ושיגעון גדלות. האחת מסבירה פניה לתייר, והשניה עלולה לפתוח לו את הראש עם בלוק במידה והוא לא יהודי. האחת תישאר על תילה גם אחרי שמדינת ישראל תפסיק להתקיים, השניה תתפנה תוך יום יומיים.

הקופירייטרים של המתנחלים היו צריכים לדעת, שהצהרות גרנדיוזיות אינן דבר אחראי. אמנם שנים של אמונה בבורא עולם אולי שכנעו אותם שניתן להתחייב על הנצח, אבל חיבור מינימלי לפוליטיקה ודעת הקהל הישראלית היה מבהיר להם, שמה שאתמול היה בלתי נתפס הוא היום קונצנזוס. או במילים קצת יותר בוטות: אם עוד לא שמתם לב, מחר בבוקר מגיעים הסבלים במדי חאקי ומעמיסים לכם את הבית. בדרך הזו צפויים ללכת "לעולם לא" נוספים. מישהו אמר רמת הגולן וירושלים?

הלוק המתנחלי האולטימטיבי. לא משנה איפה אתה באמת גר - אם יצאת לרחוב חמוש בארבעת הפריטים האלו, הרי שאתה מתנחל. לבוש מהודר זה אולי מתאים היטב לסיבובים בגבעות השומרון וחלוקת כאפות למוסקי זיתים ערביים, אבל כעת עם המעבר לישובי עמק חפר, הגיע הזמן להיפרד מהתת מקלע, מהחולצות המשובצות וסנדלי האצבע. לכול אלה יש תחליפים עדכניים יותר, שיסייעו בהיטמעות חלקה בחברה. אין צורך לשמור על זהות מובחנת גם ברחובות חדרה או עפולה. זה הבית, כולם כאן ישראלים, ואין צורך להתבדל. אגב, הנה גם איזה טיפ קטן לעתיד: גרביים עם הסנדלים, אף פעם לא היה אייטם חם. לא על גבעות הטרשים ובהחלט לא במרכז תל אביב

הספין האולטימטיבי, שיעלם בתקווה יחד עם החממות בגני טל. שליטה בעם אחר, סלילת כבישי אפרטהייד, חיים בצל החוק ושימוש ציני בכספי ציבור תוך הסכמה שבשתיקה של ממשלות ישראל לדורותיהן אינם ציונות. לפחות לא זו שחשבו עליה הרצל או ז'בוטינסקי. ההשוואות בין אנשי העליה הראשונה והשניה, אנשי חומה ומגדל והייקים של שנות השלושים לבין חבורת מוכי המשיח שנדדו מזרחה הגיעו לסיומן. הציונים סוף סוף התעשתו והודיעו: עד כאן. תפקידכם הטקטי נגמר. לא ציונות ולא נעליים.

אולי הרווח הגדול ביותר מתוכניתו של שרון. עם שוך המהומה ושקיעת אבק הפינוי, אולי גם סוף סוף תעלם דמותה הבלתי נלאית של דניאלה וייס, או לפחות תתגמד חזרה לגודלה הטבעי – אישה בחצי השני של חייה, שמידת שפיותה וחיבורה למציאות דורשת בדיקה בדחיפות.

מקפצת על הגבעות עם שביס על הראש ושמחה בלב, נשבעת בשם התנ"ך על האדמה ועל האדמה בשם התנ"ך, מלאה בשכנוע עצמי שמכאן לא נזוז (ע"ע) ועסוקה בלצעוק ולקלל כל מי שמנסה לנפץ לה את האשליה. אולי תהיה תקופת משבר, תקופת הסתגלות לא פשוטה, אבל לאחריה גברת וייס תעלם מחיינו ותפציע רק כשב"פופוליטיקה" יעסקו בהעלאת תעריף הארנונה בקדומים. אם נתפלל לקדוש ברוך הוא, אולי תתייאש כליל ולא תופיע גם במקרה זה.