השמש חונה בקודקוד

כל כך חם ודביק, אוגוסט, וכל כך לא עושה חשק לצאת מהמזגן או בכלל מהמיטה, עד שהוצאתו לאור השניה של "לנוכח הים" של דוד פוגל נראית מובנת והגיונית. ומדוע שלא תראה הגיונית? מכיוון ש"לנוכח הים" כבר נערך מחדש ופורסם על ידי מנחם פרי ב"ספרייה החדשה" יחד עם נובלות נוספות של פוגל בקובץ "תחנות כבות" מ-1990. אז מדוע לפרסם את הנובלה שוב, והפעם במסגרת "הספרייה הקטנה"? מעבר לשיקולים כלכליים פשוטים, כאן כבר נכנס חודש אוגוסט הישראלי לתמונה. "נוכח הים", מן המופלאות בנובלות שנכתבו בעברית, מתאר עיירת קיט בדרום צרפת, בחודשי הקיץ החמים, ואת נופשיה הצפון-אירופאיים ההמומים מן החום והים תיכוניות השופעת. לנו, החבויים במזגן, יש אם כך עניין מיוחד בעלילה הקיצית שפוגל, יהודי ממזרח אירופה שחי גם בווינה ובפריס עד שנרצח בשואה, טווה עבורנו בעברית בשנת 1932.

הסיפור פשוט: ממש כמנהגם של הגרמנים, הבריטים והצרפתים בימינו אלו, כך גם בתחילת המאה שעברה, בני הזוג בארט וגינה מדרימים אל אגן הים התיכון על מנת להעביר שם את הקיץ ברביצה מנומנמת. אלא שהשמש החמה ולהט היצרים על חוף הים לא עושים טוב לבני הזוג, ושניהם נהדפים אל סחרחרה רגשית מסוכנת. בארט מאבד עניין באשתו, מתגמד לנוכח הגברים השזופים המקומיים, ועסוק בנערה מקומית ואקזוטית. גינה מוטרדת על ידי מחזר איטלקי עקשן, נענית לו לבסוף ובורחת מבעלה ומשגרת חייה אל הלא נודע.

התימה של נופש בארצות חמות המערב, התעוררות יצרית וסוף רע או אפילו פטאלי היא מוכרת, ומתמתחת בין "מוות בוונציה" של תומס מאן, דרך "קרל מברסט" של ז'אן ז'נה, ועד טקסטים ספרותיים וקולנועיים עכשוויים. מה שמייחד את פוגל הוא לא התבנית העלילתית, שכן במיוחד בתקופתו ובאקלים תרבותי שהושפע מאוד מפרויד, ניתן לראותה כמעט כבנאלית. מה שמיוחד כאן הוא שפוגל, במהלך ספרותי נדיר, איננו מתאר רק אובדן חושים יצרי, אלא סוג של התרוקנות נפשית, פסיבית, שמוכרת למי שקרא את שיריו, או נובלות אחרות שלו, ובמיוחד את הרומן "חיי נישואים".

גינה, שמתפתה לחיזוריו הטורדניים של המחזר צ'יצ'ו, מבקשת בעצם להיעלם, ובארט, אשר נותן לה להיעלם, בעצם חווה תענוג מאזוכיסטי. העונג הופך למקבילה של כאב או אפילו מוות, ואילו השמש, החום, ושאר הסממנים החיוביים והחיוניים של האקלים הים תיכוני מקבלים משמעות של ריק, שממון ואובדן. "השמש חנתה עכשיו בדיוק על הקדקוד", מתאר פוגל את הנוף הים תיכוני הססגוני, שהופך אצלו לטראגי כל כך, לנוף חי-מת. "ברחוב הראשי, העשוי טור בתים יחיד נוכח הים, כסדוק לאורכו, רחשו הנגוהות כנוזל כתום לוהט. העוברים היחידים מיעכו צילם תחת רגליהם". (עמ' 12)

אוגוסט, חם, ונראה שהמציאות המוכרת מתמתחת לצדדים בעייפות ממרבצה המיוזע. אין שום דבר מעניין בטלוויזיה, ברחוב (מי יוצא לרחוב?) או בחנויות הבגדים. אם אתם מרגישים ככה, או רק קצת ככה, אז נדמה שהנובלה "לנוכח הים" נכתבה בדיוק בשבילכם.