אפי ואמיר

איזו מוזיקה אתם שומעים במהלך העבודה?

אפי: כשאנחנו עובדים אנחנו לא שומעים מוזיקה. בדרך כלל אנחנו צריכים כל הזמן לדבר אחד עם השנייה. ובכלל, אני לא יכולה להתרכז עם מוזיקה ברקע. יותר נכון לומר שאם יש מוזיקה אני מתרכזת בה ולא במשהו אחר. אבל עדיין, האלבומים שיפילו אותי שוב ושוב הם Violent Femmes, Talking Heads, Wall of Voodoo, ועוד כמה עשרות אחרים. אמיר רק נראה שהוא מקשיב למוזיקה, אבל בדרך כלל הוא חובש אוזניות רק במקום אטמים.

מה יותר מזין אתכם - טלוויזיה, ספר או סרט?

קשה לומר מה מזין אותנו יותר. אנחנו ניזונים בעיקר מנסיבות החיים הכי מיידיות שלנו- מהיחסים בינינו, מהיחסים בינינו לבין הסביבה, הדימוי העצמי שלנו, המצב הנפשי. פוליטיקה, בירוקרטיה, מרכזי קניות, שיחות אקראיות, עלונים פרסומיים, בריכת שחיה נטושה באלבניה עשתה לנו את זה לאחרונה - אין ממש היררכיה בין נקודות ההשפעה, הכל מעניין והכל מזין אותנו.

סרטים משפיעים עלינו בעיקר מבחינת פיתוח השפה הוויזואלית. סרט כמו דוני דארקו, למשל, ממש מרחיב אופקים בהקשר של שימוש באפקטים מיוחדים כמקדמי עלילה, או הסרט Thug Life בהקשר של וידיאו ביתי. קולנוע אילם ובעיקר אקפסרסיוניזם גרמני - "הגולם", "Greed", "הקבינט של דוקטור קליגארי" ודומיהם - הם חומר מזין בלתי נדלה עבורנו. כמו גם ג'ורג' מלייה, הצרפתי, ואי אפשר בלי להזכיר גם את מישל גונדרי - יורשו העכשווי.

ספרים נותנים לנו נקודת אחיזה תוכנית במקרים רבים, או בעיטת פתיחה מטאפורית. יש אינספור ספרים שהשפיעו עלינו, ולכן אולי יהיה קל יותר להזכיר ספרים שממש ביקרו בעבודות שלנו – סיפורים חסידיים של י.ל. פרץ, "האיש ללא תכונות" של רוברט מוסיל, וגם מדרשי אגדה.

גם הטלוויזיה מזינה אותנו מאותו כיוון בדיוק, אלא שהיא באמת חוד חנית טכנולוגי והמצאתי, בעיקר מבחינת קליפים ופרסומות. בפועל, מכיוון שאין לנו טלוויזיה כבר שמונה שנים, היא לא מקבלת מאיתנו את הכבוד המגיע לה.

איזה דבר הייתם משנים ברחוב מגוריכם?

אפי: הרחוב האחרון שגרנו בו ושפיתחנו אליו איזשהו יחס היה רחוב משמרות במוסררה, לפני ארבע שנים. שם הייתי מבטלת את החניה בתשלום, עושה משהו מועיל עם המקלט הציבורי, הורסת כמה מבנים לא חוקיים של יהודים, לשם שינוי, וחופרת מנהרה מתחת כביש מספר אחד, לשער שכם. הרחוב שאנחנו גרים בו עכשיו, מזה חודש בלבד, נקרא רו דה פסקאל ואני בעיקר אוהבת את השם שלו. אין לי שום טענות כלפי הרחוב, חוץ מזה שאין בו איפה לקשור אופניים ולאמיר חסרה פיצוציה לשעות הדחק.

למי הייתם מכניסים מכות?

אמיר: הייתי מלקה קשות את מתרגמי השלטים לערבית במשרד התחבורה.

אפי: אני מנסה להיזכר ולא הולך לי. אני בטוחה שיש, אבל כנראה שהדחקתי יפה-יפה.

חוץ מזה, למרות שאני פוחדת להכניס מכות הייתי שמחה אם מישהו היה מכניס מכות לארווין ד. ילום. וגם לכמה חברות תקשורת שהפקיעו צורות וצבעים מרשות הציבור.

מה ההתמכרות שלכם?

אפי: אני מכורה לרשימות, to do ואחרות. זה הרגל ישן שהולך ומחריף. נראה לי שהוא נובע מעודף רצונות, מיעוט זמן וקושי גדול בארגון סדרי עדיפויות. הרעיון לעשות מזה רשימה הגיע כנראה מאמא שלי, שהייתה מכינה לי רשימות של "מה אפשר לעשות כשמשעמם לי" בחופש הגדול, שיטה שלא ממש הוכיחה את עצמה. ובכלל, אני מכורה לתכנונים קצרי מועד. זה הרגל רע כי הוא קצת הורס את העכשיו, אבל אני לא יכולה להפסיק וזה בטח יותר טוב מההתמכרות לחשבון נפש, שהיתה מנת חלקי במשך שנים.

אמיר: שנינו מכורים לספורט. הדבר הראשון שאנחנו עושים כשאנחנו מגיעים לעיר חדשה הוא למצוא בריכת שחייה ומסלול ריצה. כמה ימים בלי תזוזה מביאים לי את הדו?ד?ה.

את מי הייתם מזמינים לדרינק על חשבונכם?

אפי: כל אחד כמעט. למה לא?

אמיר: תיאודור הרצל. ואני גם יודע איפה: על המרפסת של מלון שלושת המלכים בבזל, מעל הריין. אמנם משפצים שם עכשיו, אבל עוד שנה שנתיים יהיה פיצוץ. יש לי כמה שאלות אליו ומהמרפסת הזו אפשר לראות רחוק.

מי הייתם רוצים שיראה את התערוכה שלכם, חי או מת?

אמיר: אמא שלי שלא זכתה לראות אותי ב"פאזה" הזו של חיי. היא בטח הייתה נורא גאה.

אפי: יהודי עשיר מניו יורק, חי או מת. וחוץ מזה - המשפחה שלי, אנשים שאני אוהבת. לא מישהו מסוים. זו דרך שלי להגיד להם בלי להגיד.

אפי: אין לי ממש הרגלי גלישה חוץ מלבדוק אי מיילים, חשבון בנק ומזג אוויר (מה לעשות, באירופה זה עניין חיוני). אני כל הזמן באינטרנט, אבל זה לא ממש מובנה. אני מחפשת משהו שמסקרן אותי באותו יום - ותמיד יש אחד כזה - ומגיעה לכל מיני מקומות הזויים. זה הכיף באינטרנט. בכל זאת, אנחנו מבקרים הרבה באתר שלנו www.effiandamir.net כי כל הזמן צריך לעדכן ולתקן.

והנה גם כמה לינקים שדלינו מה"מועדפים":
http://www.findarticles.com - מאמרים
http://www.digicult.info – אתגרים טכנולוגיים לתרבות דיגיטלית
http://www.director-file.com –קליפים של גונדרי וקנניגהאם
www.transartists.nl – מאגר מידע לאמנים
www.sensesofcinema.com על קולנוע
www.radicalsoftware.org - זה לא אתר פעיל אלא ארכיון של המגזין הראשון (אולי) בעולם שעסק בווידיאו. פנינה אמיתית, כמעט שהתפתינו לשמור לעצמנו.

אמיר בורנשטיין ואפי וייס אולי התחילו את חייהם בנפרד - ברמת גן ובחיפה - אבל משנת 1998 חיים ועובדים יחד, כאמנים יוצרים ועורכי וידאו. בורנשטיין התחיל את דרכו במכון אבני ווייס סיימה תואר במכללת תל חי ומאז הם למדו יחד, כגוף וראש אחד, בבצלאל ובמכון סנדברג שבאמסטרדם - בטוטאליות הזו טמון גם חלק ניכר מהייחוד שלהם. כרגע הם חיים בברן, לשם הזמינו אותם לחיות ולעבוד למשך חצי שנה.

מאחוריהם ניצבות עשרות תערוכות קבוצתיות בארץ ובעולם, וביניהן נרשמות גם הביאנלה לווידאו ארט בישראל, פסטיבל הווידאו בניו יורק, תערוכת וידאו ארט ישראלי בג'נבה, בריסל וניו יורק, פלורסנט בתל אביב, ערב וידאו במוזיאון הרצליה ועוד היד נטויה ורושמת. כרגע מוצגת עבודתם, "נס בתוך נס", במוזיאון תל אביב, במסגרת תערוכת הזוכים בפרסי משרד החינוך התרבות והספורט לאמנות ולעיצוב לשנת 2004. הם זכו בפרס האמן הצעיר לצד האמנים חנאן אבו חוסיין, דוד עדיקא, חן שיש, לאה אביטל, נגה אלחסיד והלית מנדלבלט ושרון בלבן.

בעבודותיהם הם מחפשים טריגר חיצוני שינענע אותם ורק אז פונים לבחירת המדיום והתוכן הוויזואלי. הם עסוקים בצבירת מחשבות, רעיונות, דימויים ובעיקר מסבירים לעצמם מה מעניין אותם ואיך הם מתקשרים אל הסובב אותם ברמה האישית. לצד חוסר הקביעות הזו, הם מציינים שיש להם נטייה עזה להשתמש באמצעים שכוללים מימד של זמן. "חשוב לנו שלעבודה יהיה משך, אנחנו לא יכולים לסבול אובייקטים דוממים שעומדים שם כדי שימחאו להם כפיים". במהלך העבודה הם מאפשרים לעצמם הרבה מקום לניסוי וטעייה. "החלק המהנה יותר מבחינתנו הוא זיקוק השפה, הגדרת הבעיות, הבהרתן ופתרונן".

לדבריהם, "נס בתוך נס" נוצרה מתוך כמה מקורות במקביל. הראשון הוא הפארק הלאומי ברמת גן. "אנחנו תמיד מבקרים בו כשאנחנו אצל ההורים של אפי ואומרים לעצמנו כבר במשך שנתיים שחייבים לעשות משהו עם המשיכה הבלתי מוסברת הזאת." המקור שהתווסף לעבודתם הוא המרחק מישראל. "כשהזמינו אותנו לברן, חשבנו ליצור עבודה שקשורה בדובים מכיוון שזהו הסמל של העיר, שמחזיקה דובים בבור שבמרכז העיר מזה מאות שנים. רצינו לקרוא לה "לא דובים ולא יער"- ביטוי שממחיש היטב עד כמה ישראל היא לא אירופה, אם יער ודובים מייצגים את הבלתי אפשרי." בסופו של דבר, הדובים והנופים הלא רציונליים מצאו את מקומם ברמת גן, בפארק שמנותק כמעט כליל במראהו ובנשמתו מהמקום שבו הוא מתקיים. בעבודה מתקבל פארק המצמיח מתוכו משחק ילדים לא ברור באופיו. האפקט המעט מאיים של המשחק נעטף באותו קסם, הטמון תמיד בעבודותיהם של אפי ואמיר - הומור המכסה כמעט כל פינה מעוררת חרדה.