אלכסון זה אסון

רגע לפני שהוולנטיין למהדרין – ט"ו באב, מאיים לדרוס את נפשן הרכה של רווקות ישראל, הציגה יס דוקו את הסרט התיעודי "לישון באלכסון". מעין קריאת השכמה לישנוניות שבחבורה לשנס מותניים (צרות, אם אפשר), לארוז מצב רוח טוב ולקרוע את העיר בחיפוש אחר החתן הנכסף. האם יד הגורל התערבה בהחלטה לשדר את סרט הדיכאון הנ"ל בדיוק לפני חג הדכדוך המדובר? כולי תקווה שכן, מכיוון שצפייה בארבע הגיבורות, או שמא, אנטי-גיבורות, היתה מייסרת דיה ולא מומלצת לשום אישה באשר היא.

יכל להיות משהו מנחם בידיעה שיש עוד הרבה כמוך איפה שהוא בארץ, לולא בחרה יוצרת הסרט, בטינה פינשטיין, להציג את רביעיית הרווקות הכי בנאלית בישראל. הניסיון למקם את הרווקה הישראלית בקטגוריות הסתמיות היתה שקופה מדי. קחו את ליאת התמימה, הבררנית, זאת שעל ההתחלה נותנת את הכל ונפגעת. מולה אפרת, תל אביבית חמודה שנמצאה במערכות יחסים מאז היתה בת 16 ועכשיו שומרת בקנאות על עצמאותה כבר שנה ו-8 חודשים. נציגת הקבוצה המסורתית יותר היא אתי, בחורה מצחיקה עם משפחה גדולה שנכנסת לה לחיים. ואחרונה חביבה היא שחף, הבלונדינית הבליינית, סלקטורית במועדון הדום שמוקפת גברים כל הזמן - רק חבל שכולם גייז.

אין לי דבר וחצי דבר נגד הבנות עם פניהן העגומים, שאמרו את כל מה שכולנו, תפוסות כרווקות, יודעות כבר מזמן על הדרך לזוגיות. הבעיה מתחילה ברצון הפשטני של הסרט לתת הסבר למחסור בזוגיות - אחת תמימה מדי, אחת עצמאית מדי, אחת דעתנית מדי ואחת מסתובבת רק עם גייז. גרוע מכך, בליל התירוצים שנזרקים לאוויר אינם מחלצים מאף אחת מהמשתתפות בסרט את המסקנה המתבקשת - בדרך כלל אין לכך סיבה קונקרטית, מלבד מקריות או כימיה. את זה פיינשטיין, כיוצרת שהיא גם אישה, לא השכילה להציג, והסרט תקוע בסטיגמות חלולות על רווקות.

לא הייתי רוצה לחשוב שפיינשטיין הצליחה תוך סרט תעודי אחד להרוס את הישגיה הפסיכולוגיים של "סקס והעיר הגדולה". לא כל הרווקות הן נשים-חסרות הנעות בחיפוש אחר החצי השני. במקום להציג את חווית הרווקות ממקום חדש של עוצמה, הסרט ממצה את יתרונותיה ב'לישון באלכסון'. יותר שטוח מזה לא נגיע.