לארס פון הום

לא משנה כמה מוזיקאים מעולים יצאו מאיסלנד, בין אם אלו סיגור רוס, Múm או מוגיסון, ביורק תמיד תישאר המלכה של הארץ הקפואה, ואולי גם הנסיכה של המוזיקה האלטרנטיבית הכלל עולמית. נכון, אמנים איסלנדים רבים מצליחים להעביר את הכפור והבדידות של קו הרוחב עליו הם ממוקמים בצורה מחממת ומרגשת, וגם אם חלקם טורחים לחלוק איתנו את הטירוף המוחלט שמגיע משהייה בכמה חודשי חושך, ביורק תמיד מעל כולם, מסתכלת למטה עם חיוך מרושע ותלבושת מוזרה.

בגלל כל אלו, הוצאה חדשה שלה היא תמיד משהו משמח ומעורר ציפיות, אפילו אם זה רק פסקול לסרט ולא אלבום אולפן מלא. זו לא הפעם הראשונה שביורק מגישה לנו פסקול לסרט שבו היא משחקת. המוזיקה התאטרלית והמוצלחת שליוותה את "רוקדת בחשיכה" של לארנס פון טרייר מוכרת לכולנו, אך קשה להאמין שפסקולה החדש, שעוטף את סרטו של בן זוגה לחיים, אמן הווידאו מתיו ברני, יזכה לאותה פופולריות. הוא נועז מידי וניסיוני מידי, אם כי סביר שהמעטים שיצליחו להקשיב לו מתחילתו ועד סופו, יתאהבו בו מיד וירוצו לחפש את השלט בכדי לשמוע אותו שוב.

ביורק היא המוזיקאית הבולטת של תקופתנו שמצליחה להחדיר אוונגרד למיינסטרים, והפסקול של "Drawing Restraint 9" מקצין את האמירה הזו, שכן הוא היצירה הכי אקספרימנטלית שלה עד היום - כמעט שאי אפשר למצוא בו אף שיר במובן המסורתי של המילה. "Pearl" נשמע כמו זיון של כלבים רובוטים עם חד קרן, וכנראה מושפע מהתקופה בה ביורק עבדה עם מאטמוס, וב-"Holographic Entrypoint", כל מה ששומעים זה התבכיינות של לוחם יפני על רקע של הקשות אקראיות. בכלל, השפעות יפניות כבדות קיימות לאורך הפסקול כולו, שכן הסרט מתרחש על אוניית ציד לווייתנים יפנית. יש כאן אורחים יפנים ששרים, המון כלי נגינה יפנים מסורתיים ואווירה פסיכית ברמה גבוהה.

נדמה שביורק, היות ואין זה ממש אלבום "שלה", החליטה להזיז עצמה מן המרכז ולהתמקד יותר בהפקה ובכתיבה. השיר הפותח והקונבנציונלי ביותר בפסקול, "Gratitude", מתחיל בנגינת נבל מקסימה, אליה מצטרף מיד וויל אולדהאם, הלא הוא בוני "פרינס" בילי, שבשירתו מקריא מכתב המיועד לגנרל מקארתור, ומתחנן שיאפשר להמשיך את ציד הלווייתנים גם לאחר המלחמה. אל אולדהאם מצטרפת בהמשך מקהלת ילדים יפנית שמביאה את השיר כמעט לשלמות.

המשך הפסקול הוא אינסטרומנטלי ברובו, וקטעים כמו "Ambergris March" אפשר לשמוע בלופ כל הלילה, ולהתהפנט לחלוטין מהצלילים הקסומים של הצ'מבלו. ביורק מצידה, תרמה את קולה (הלוויתני בעצמו) לשלושה קטעים בלבד: "Bath", שממשיך את הקו עמוס הקולות האנושיים של "Medulla", אלבומה האחרון המעולה והקשה לשמיעה גם הוא; "Cetacea" שמלביש את שירתה של ביורק לצלילים המיוחדים שקיבלנו לאורך הפסקול כולו, ו-"Storm" המדהים, בו משתפת ביורק פעולה בפעם המי יודע כמה עם האיראנית היחידה שבשבילה הייתי מוכן להואשם בריגול, ליילה, ביחד הן יצרו את אחד משיריה היפים של ביורק, שנשמע כמו משהו שהיא פשוט שכחה להכניס ל-"Vespertine". את הסרט עצמו עוד לא ראיתי, אבל אין לי ספק שהוא מצוין. עם פסקול כזה זה ממש לא משנה מה יוקרן על המסך. גם שלג סטטי יתקבל בברכה.

ביורק, "The Music From Drawing Restraint 9" (הליקון, One Little Indian)

Slow Dazzle הוא פרוייקט צד של שניים מלהקת האינדי-פופ Mendoza Line: בחור שנון העונה לשם טימותי ברייסי, ובחורה יפהפייה שקיבלה מהוריה את השם שאנון מקארדל, ומאלוהים, קול זהה כמעט לזה של הופ סאנדובל, הסולנית הייחודית של מאזי סטאר.

שמם לקוח מכותרת אלבומו של ג'ון קייל מ-1975, וההשפעה של הוולווט אנדרגאונד (בה היה חבר מרכזי) מורגשת. אפשר לקרוא למה שהם עושים קאנטרי-אלטרנטיבי-עירוני, שילוב שמגיע מהמבטא הדרומי של שאנון, שבאה מג'ורג'יה, וממקום מגוריהם הנוכחי של הלהקה, ניו-יורק.

שאנון וטימותי מתחלקים בהחזקת המיקרופון, כששניהם שרים בנפרד, ולעיתים רחוקות יחדיו, וחבל, כי הם נשמעים מצוין ביחד. השירה העייפה של טימותי יושבת בדיוק מוחלט על המלנכוליה של "A Welfare State", ההגשה המאזי-סטארית של שאנון כובשת מהשניה הראשונה, ומורגשת בעיקר ב-"The Extent Of My Remarks", שמכיל את השורה המתוקה: "לפעמים אתה עושה את הדברים הטיפשיים ביותר סתם כי אכפת לך / אז אני ממש מצטערת שדחפתי אותך במדרגות".

מחווה ללאונרד כהן מופיעה בגרסת כיסוי לשירו "Anthem", בה שומרת שאנון על הקצב המקורי של כהן, והשירים הטובים ביותר באלבום, "Fleur De Lie" ו-"Now Or Never Or Late", נחים במעטפת שוגייזית עדינה. לנגיעות האלקטרוניות כמעט ולא שמים לב, ומכונות התופים שמלוות את האלבום כולו וזורמות לתוך השירים כחלק אינטגרלי מהן. בשמונה שירים על 44 דקות, התחושה היא שהאלבום השווה הזה נגמר מהר מידי, ובלוטות הטעם לא מספיקות לבוא על סיפוקן.

סלואו דאזל, "The View from the Floor" (יבוא, Misra Records)