"חמקן" מספר על קבוצת עילית של שלושה טייסים מחוננים - בן גנון (ג'וש לוקאס), קארה וויד (ג'סיקה בייל) והנרי פרסל (ג'יימי פוקס). השלושה טסים על מטוסי "טיילון", כלי הטייס הסודיים והמתוחכמים ביותר של הצי ועושים זאת בצורה שגורמת לטייסים אחרים להחוויר ולקנא. יום בהיר אחד מנחית עליהם מפקדם שותף רביעי בצוות - מטוס חדש העונה לשם החינני "אדי". "אדי" הוא דגם חדיש ללא טייס שאינו מצריך גורם אנושי בתוכו, והוא מאיים על השלושה משום שהם עלולים להפוך ליצורים מיותרים בשמיים של הטכנולוגיה העתידנית. המשימה הראשונה של "אדי" והחברים עוברת בשלום ובהצלחה, אבל בדרך חזרה אל הבסיס פוגע ב"אדי" ברק ומשבש לו את המערכות. כתוצאה מכך התודעה שלו מתעוררת והוא עובר להקשיב לעצמו במקום לציית לפקודות. התוצאה, כמתבקש, היא עוד מאבק של האדם במכונה. שלושת הטייסים יוצאים לעצור את "אדי" שהחליט לפצוח, לגמרי לבדו, במלחמה.
הגולם הקם על יוצרו הוא סיפור עתיק יומין, ו"חמקן" לא ביא איתו זווית חדשה ומרעננת על הנושא. במקום זה הוא מספק בידור זול אך לא אפקטיבי, כזה שישמח בני תשחורת ברחבי העולם לשעה וחצי וייעלם מהתודעה. מה חדש אם כך? האמת שכלום. העניין היחיד שמקבל חיזוק משמעותי הוא הטענה הפופולרית שהסרטים המגיעים מארה"ב מיועדים, ברובם המוחץ, לילדים. מ"באטמן מתחיל", דרך "צ'רלי והשוקולד", "מלחמת העולמות" ועד ל"חמקן", יצרני הקולנוע באמריקה מכוונים את מוצריהם אל אותו קהל שהלך עד לא מזמן לקנות בחנות דיסק של להקת בנים חדשה. תרבות הפופ, אם תרצו, עברה אל הקולנוע במלואה. מי שמסרב להיות חלק ממנה יצטרך לחפש לעצמו חלופות קולנועיות עד יעבור זעם, או להפנות את מעותיו אל הפסטיבלים המציעים סחורות אלטרנטיביות.
ג'יימי השועל
אם לשפוט אותו בכלים אובייקטיביים, כלומר כסרט ילדים, ל"חמקן" יש לא מעט להציע - סיפור הנסיך המציל את הנסיכה הוא הבסיס לחלק הרומנטי של הסרט, פיצוצי האקשן ומרדפי המטוסים הבלתי נגמרים יצליחו להרשים את מי שגלונים מעופפים של דלק עושים לו את זה. כללי הז'אנר על פיו נכתב "חמקן" ברורים לגמרי, אין מקום להפתעות או ריגושים, ובטח שלא לטוויסט עלילתי שיספק זווית מעט יותר מעניינת על הנושא בו הוא בחר לעסוק. הכתיבה הבנאלית של הסרט תספק את ילידי 85' ומעלה או אנשים שנהנים כשעוברים להם על המוח על מגרפה.
ג'יימי פוקס, האיש והאוסקר, מוכיח שוב שפסלון מוזהב הוא לא ערובה למשחק טוב. הוא בחר בתפקיד רדוד שמעמיד אותו בשורה אחת עם ישויות כמו קן, בעלה הזכור לטוב של ברבי. גם שני השחקנים הראשיים האחרים מפגינים רמת משחק דומה. השאלה המתבקשת היא האם יש טעם בביקורת על רמת המשחק כשאחד הגיבורים הראשיים הוא כלי טייס. כדי לענות על אפשר לנסות ולהיזכר לרגע (להבדיל אלפי הבדלות) באישיותו, בדמותו ובקולו מעוררי ההזדהות של "האל 9000" ב"2001: אודיסיאה בחלל". אפשר לנחש שאם "האל" של קובריק היה פוגש את "אדי" של רוב כהן (הבמאי), הוא היה נעלב עד עמקי נשמתו, ומבקש לדעת אם מדובר בפארודיה על חשבונו.
כמו שוברי הקופות הקודמים שביים רוב כהן ("XXX", "מהיר ועצבני" עם וין דיזל), "חמקן" יכול לעבור באופן סביר את מבחן סרטי הקיץ לילדים שבקרוב יגיעו אל פח הזבל. קולנוע בכל אופן, הוא לא.