יו 2, The Unforgettable Fire

ב-1984, יו-2 נמצאו בנקודה מרתקת בקריירה שלהם. אחרי שלושה אלבומים הם הפכו לאחת מלהקות האלטרנטיב רוק המובילות, הצאצאים הכי מצליחים של מהפכת הפוסט-פאנק, עם נוכחות הולכת וגוברת באמריקה, שתפסה את יו-2 אחרת מאשר את גל הלהקות הבריטיות של שנות השמונים (קאלצ'ר קלאב, יוריתמיקס, דוראן דוראן) שנולדו באותו בום וכבשו את אמריקה (גם אם הגיעו מענפים אחרים של הפוסט פאנק).

עם קריירה בסימן עליה אבל עדיין רחוק מאוד ממעמד של מגה-סלבס אליו הגיעו שלוש שנים מאוחר יותר, יו-2 הקליטו את "The Unforgettable Fire" שהפך לנקודת תפנית בקריירה. הם זרקו מעמדת המפיק את סטיב ליליווייט, וגייסו את בריאן אינו ודניאל לנואה, שהשפעתם על הצליל ודרך החשיבה של הלהקה היתה מכרעת. שיר הנושא של האלבום, שלמענו התכנסנו כאן היום, הוא אחד מההישגים הכבירים הראשונים של הצוות המשותף הזה.

שם השיר (והאלבום) לקוח מתערוכת ציורים של ניצולי פצצות האטום בהירושימה ונגסאקי, מה שעומד בקו אחד עם הקו הפוליטי של יו-2, מנושאות הדגל של הרוק המצפוני הגלובלי באייטיז. המלים עצמן כבר בורחות לטריטוריות אבסטרקטיות, מתרחקות מפמפלטים הצהרתיים, וצריך דמיון מפותח ורצון טוב כדי לסחוט מהן אמירה פוליטית כזו או אחרת. אבל הכוח האמיתי של השיר הוא לא במילים, אלא בצליל. הרחק מהמנוני הגיטרה הכוחניים של הלהקה ("פרייד (אין דה ניים אוף לאב)", "ניו יירס דיי", "סאנדיי בלאדי סאנדיי"), "The Unforgettable Fire" הוא המנון של עדינות ודקויות, ומספק רמז מטרים בגודל של פטריה גרעינית לכיוון אליו תפנה יו-2 בשנות התשעים, אחרי שתדלג על פאזת עץ יהושע שהגיעה לשיא גיחוכה עם הפארסה "שקשוק והמהום".

הגיטרות של אדג' מאבדות בשיר הזה כל אפיון מסורתי של "גיטרה", והן מצלצלות באוברטונים שמתמזגים כמעט עד נקודה של אובדן אבחנה אל תוך הקלידים. אין כאן ריפים, אין כאן סולואים ואין אקורדים כוחנים – רק שכבות של טקסטורות רגישות שכוחן באיפוקן. "איפוק" הוא גם הקלף ששלף לארי מולן מהחפיסה של בריאן אינו, כשהוא מקפיד לתופף כמעט אותו מקצב ברייקביט מדויק לכל אורך השיר. גם הקול של בונו מתחלף מהילדות מלאת הפאתוס הכמעט צעקני למשהו בוגר ומרוסן יותר, והוא מעביר איתו מלודיה שהיא קליטה ונגישה, גם אם אין בה הוקים מלודיים פשטניים נוסח "סאנדיי בלאדי סאנדיי".

ואז, 2:40 דקות לתוך השיר, מגיע קטע מעבר שהוא הפלירט הראשון והבוטה של יו-2 עם דאנס - קטע עמוס בכלי מיתר מסונתזים, וצליל של "אורקסטרה היט", שהיה פופולרי באותה תקופה בקטעי היפ-הופ ופרוטו-האוס. כל זה לא בא לומר שמדובר בקטע שאינו רוק. יו-2, גם בניינטיז, בשיא תקופת האירוניה המודעת לעצמה והניסויים במקצבים אלקטרוניים, גם כלשאלבומים שלה קראו "פופ", היתה תמיד להקת רוק במלוא מובן המילה. "The Unforegettable Fire", יותר מבלאדות גניחטיות כמו "One" ו-"Stuck in a Moment" (איזה שם מתאים לשיר הזה), היה רגע צלול ובהיר של "העתיד כבר כאן", שיר שעזר להרחיב ולמתוח את המושג המשומש והחבוט "רוק", ואחד מרגעי השיא בקריירה הארוכה של הלהקה. ברור שקלאסה.