שלושים לא משהו

מורגן ספרלוק, היוצר של הסרט הספק-תיעודי ספק-ריאליטי "לאכול בגדול", קיבל תיאבון, אם להשתמש בדימוי קצת דלוח, מההצלחה של הסרט, ויצר סידרה בעלת קונספט דומה, "שלושים יום" המשודרת כעת בערוץ יס דוקו, בה בכל פרק הוא או מישהו אחר בהנחייתו יעזבו לשלושים יום את אורח חייהם הרגיל ויעברו סוג של מהפך. כך מתכנן ספרלוק להמשיך ולבחון את תחלואי החברה והממסד האמריקאיים, ממש כפי שעשה ב"לאכול בגדול". המתודה הזו הייתה מעבירה צמרמורת בגבו של כל יוצר סרטים תיעודיים שמכבד את עצמו, אבל חייבים להודות שמשהו עבד ב"לאכול בגדול": אמריקה השמנה, המדוכאת והאימפוטנטית נחשפה במערומיה, והשחיתות והכוחניות של חברות המזון המהיר הפכו בין ליל למאפיין המדובר ביותר שלהן. על אף המגבלות הרבות של הסרט, בעידן הריאליטי השטחי והתזזיתי – זה די הרבה. אלא שמה שהיה בסרט ניסיון מקורי להאיר באור חדש תופעה ידועה, ודרכו להגיע למסקנות מרחיקות לכת על החברה והממשל בארצות הברית, הפך בפרק הראשון לפארסה שמאלנית מתחסדת ומתנשאת, ובפרק השני לשעמומון מנג'ס ומרדים. הדבר שהסדרה מצליחה להמחיש יותר מכל זה שהאמריקאים הם מטומטמים ושהנשים שם נודניקיות ברמה שגורמת לישראלי המצוי להתחיל להעריך את רוחמה אברהם.

בפרק הראשון בחרו ספרלוק וחברתו הזכורה לרע מהסרט לנסות ולחיות בתנאים של שכר מינימום בארצות הברית. הם עוזבים את דירתם המעוצבת בניו יורק ועוברים לעיר מוכת אבטלה ועוני באוהיו, שלידה ירוחם נראית כמו בברלי הילס, ומנסים להסתדר עם המזומן שהם מצליחים להרוויח בעבודות הזמניות שהצליחו להשיג, ללא כרטיסי האשראי או הביטוח הרפואי שלהם. הבעיה היא שהסיבה שהקונספט הזה עבד ב"לאכול בגדול" היא שאדם יכול להחליט לאכול זבל במשך שלושים יום, ולבחון את ההשפעות על גופו. הוא לא יכול, לעומת זאת, להחליט להיות עני. הידיעה שיש לך כסף שמחכה לתום שלושים היום האלו, הופך את הניסוי לעקר, וגרוע מכך - למבייש.

ניכר על השניים שהם מתאמצים מאד להיראות מודאגים ממצבם הכלכלי, עד כדי ויכוח סוער על לחמנייה שעולה 60 סנט, אבל ברור שעמוק בפנים שניהם יודעים שאין להם מה לדאוג, שעוד רגע הם יחזרו לדירת הדיזיינר שלהם בניו-יורק, אל הביטוח הרפואי ואל הבורגנות הנעימה. בתנאים כאלו, הניסיון להיראות כמי שמצליחים להזדהות עם אלו שייאלצו לחיות חיי עוני אמיתיים עד סוף חייהם, הוא מבזה ומעליב. על אף הביקורת המוצדקת על הקפיטליזם האמריקאי הדורסני, היומרה לנסות ולהבין את מה שהאנשים הללו עוברים בזכות שלושים יום, כאשר תודעתית ומעשית אתה עדיין זעיר-בורגני מסופק ושבע, היא אינה עזרה אלא הריסה חצופה של שארית הכבוד העצמי שבדרך נס אולי נשאר לאנשים האלו. יותר מכל, זה נראה כמו גסות רוח פסאודו-ליברלית, פולשנית ושחצנית, אשר המניע שלה רחוק מאד מאלטרואיזם.

בפרק השני, ששודר אתמול, נשלח אדם שמנמן לעבור חודש של טיפולים נגד הזדקנות, הכוללים הזרקות סטרואידים, נטילת הורמונים, בליעת תוספי מזון להמוניהם, דיאטה ופעילות גופנית. כל זאת, על מנת לחזור להיות מה שהוא היה בגיל שמונה-עשרה. באופן מפתיע הסטרואידים הורסים לו את ספירת הזרע, תוספי המזון הורסים לו את הכבד, אבל יותר מכל, אשתו המפחידה והשתלטנית הורסת לו את הנשמה. בערך את מחצית הפרק תפסו דיבוריה, מלמוליה וצעקותיה, ואכן – הרגע האותנטי היחיד הוא הרגע בו הוא תופס את ראשו בשתי ידיו ואומר למצלמה, בהתייחסו להתפרצות זעם נוספת שלה: "עכשיו אני אצטרך להתמודד עם החרא הזה כל הלילה".

הדבר השני הבולט בפרק היה ההיסטריה הלא מוסברת מכל סיטואציה שהיא, טובה או רעה. הגדילה לעשות, שוב, אשתו, אשר פרצה בבכי אל מול הרופא כשהיא צווחת שהיא לא רוצה שהוא ימות, לאור תופעות הלוואי הפטאליות, כידוע, של ספירת זרע נמוכה ותפקוד כבד לקוי. הסצנה היחידה שהצליחה לחלוף על פני זו בתחרות הטעם הרע היא סצנה בפרק הראשון בה חברתו של ספרלוק פורצת בבכי מעושה של אופרת סבון כשהם מגלים כנסיה אשר נותנת תרומות בגדים ורהיטים לעניים. נדמה שהפרק השני לא עסק בתופעת האנטי-אייג'ינג, אלא בזוג צעיר שצריך ללכת דחוף לטיפול זוגי, ואם אפשר אז להוסיף גם טיפול פרטני לכל אחד בנפרד.

סופם של שני הפרקים באיזו הצהרה בזויה על הדרך בה ההתנסות הפכה את גיבורי הפרק לאנשים טובים יותר. מילא כשמדובר בבחור המסכן שחשב שהוא הולך למות אוטוטו בגלל שתי זריקות סטרואידים, אבל ברור למדי שכמו ב"לאכול בגדול", מה שמעניין יותר מכל את ספרלוק זה ספרלוק. הוא לא מעוניין לעשות שינוי מהפכני באמריקה, אלא פשוט רוצה להרגיש יותר טוב עם עצמו, ובעיקר קצת יותר טוב מאתנו, בני התמותה שלא מקדישים את חייהם לאיזה מחקר שמאלני מופרך וחתרני על החיים באמריקה.