עובד והברווזים העיתונאים

שבוע ריאליטי עצבני עבר על מדינת ישראל – גם גמר "סוף הדרך" וגם חצי גמר כוכב נולד, שכלל בתוכו עוד מיני חצי גמר (הדר עוזרי נגד שיר ביטון). והרייטינג של השניים בשמיים, כאילו שהמציאות, שלא לומר ההיסטוריה בכבודה ובעצמה, לא דופקת על חלונך כמו נרקומן בצומת בקריז, שמבקש שקל כי הוא צריך להגיע לבאר שבע. יש שיגידו – כל זה על אף ההתנתקות. ויש שיסבירו – בגלל ההתנתקות. הרי גם בה העם צופה. העם צופה בריאליטי כאילו אין התנתקות, וצופה בהתנתקות כאילו אין ריאליטי.
והיה רגע אחד נפלא ב"סוף הדרך". עובד, איש החיל, מלח הארץ, גיבור עשוי ללא חת, וז'ניה, גירסת המאה ה-21 לגמד הג'ינג'י מ"היה היה", צריכים לארגן הרקדה של 420 איש בכיכר בירושלים. עובד אינו מאבד את תושייתו. הוא יודע שבירושלים יש איזו פעילות מחאה נגד ההתנתקות. הוא מרים טלפון לחבר ואומר "תגיד לכל הכתומים שיש להם עוד משימה היום". ולצופה לא נותר אלא להרים גבה: כיצד, ללא רגע של היסוס או הטלת ספק, מתערבב לו מאבק עקרוני, אידיאולוגי, היסטורי, מוחשי - עם טורניר אופורטוניסטי, ניהיליסטי, רגעי ופיקטיבי? ולא איזה זב חוטם הוא זה שחוצה כך בגסות את הקווים ונועץ סכין בגבה של ההיררכיה הערכית, אלא עובד. עובד! איש הערכים ועוז הנפש. היחיד שיצר אחדות בקרב בנות ישראל, מושא תשוקתן של כתומות וכחולות, בנות אליצור ונערות הנרות. הגם אתה עובד?

או שמא התהיה כלל אינה במקומה. אם ממילא עבור הרוב המכריע, ההבדל בין ההתנתקות ל"סוף הדרך" הוא קליק אחד בשלט, אז זה פשוט הדבר ההגיוני לעשות. עיקר וטפל, טפל ועיקר – חד הם על מסך הטלוויזיה שלי. הבדיה בראי המציאות, המציאות בראי הבדיה, וחוזר חלילה בלופ אינסופי. דבר אחד אפשר לומר בוודאות: תנו לנו שלט, אס.אם.אס ושני צדדים שמתחרים על משהו – מיליון שקל, גירסת כיסוי לריקי גל, פיסת אדמה – ובא לציון גואל.

יש אייטם טלוויזיוני אחד בשבועיים האחרונים שמתעתע בי בכל פעם מחדש. כוונתי לאותו קטע בו שרים את "תנו לו צ'אנס" כפילים של גידי גוב, שלמה ארצי, וכמובן נינט, שירי מימון ושי גבסו. ובכל פעם אני טועה לחשוב שמדובר בפרומו ל"מת להיות" של דידי הררי. אלא שלמעשה מדובר בפרסומת לסלקום על ידי הגרלה לכרטיסים לגמר "כוכב נולד". והשבוע, ברגע נדיר של בהיה במסך וצלילות דעת, קלטתי שאת כל זה אני רואה בכלל בערוץ 10. רוצה לומר: מדובר באנשים המנסים בכל כוחם להידמות לכוכבי תכנית ריאליטי, במטרה לגרום לנו לרצות ללכת למופע של אותה תכנית, שבכלל משודרת בערוץ המתחרה, וכל זה הוא בעצם פרסומת לטלפון סלולרי.

ונשאלת השאלה: בתוך חדר המראות הנ"ל, בבליל ההשתקפויות, בלבירינט הפוסט-מודרני הזה, מהו הדבר הראשוני? המוחשי? הממשי? כלומר, מהו הדבר המקורי, בטרם כל ההפוך-על-הפוך, זה שאפשר לגעת בו, לשבת ולנוח לרגע מהסחרחורת שנוטעות בנו הקריצות והקריצות הנגדיות? היש בכלל דבר כזה? או שמדובר בבבואה בלבד, שחוזרת ומשתקפת, חזור ושקוף, שקוף וחזור, כמו משחק פינג פונג אינסופי. או שמא התהיה אינה במקומה. או בסלוגן קצת יותר שיווקי: האמת, מה זה חשוב (תרתי משמע). הפרסומת הזו מתמצתת באופן מזוקק את מה שאמרנו קודם: תנו לנו שלט, אס.אם.אס וקרקס אנושי מגוחך – ובא לציון גואל.

אינני חסיד גדול של "אחורי החדשות" אבל על הספין-אוף של נחמה בת יפונה ביום שלישי צריך להגיד מילה טובה. נחמה, בעצמה מי שהלכה לאיבוד בפינג-פונג אינסופי של עמדות פוליטיות, יוצאת לצעדה "בעד ההתנגדות לתמיכה שנגד ההתנגדות להתנתקות". לבסוף היא מגלה ש"תכנית ההתנתקות" היא לא יותר מתכנית ריאליטי בהנחיית אברי גלעד. שמאחורי בליל ההשתקפויות אין דבר ממשי אחד. אין גוש קטיף. אין חבל עזה. האמת, רעיון שכבר הועלה בעבר באיזה טור טלוויזיה, אבל עדיין הביצוע החזיק סאטירה מצוין.

ולאור הנאמר לעיל, ניתן רק לתהות: אם זה מספיק טוב לסאטירה, למה לא ללכת צעד אחד הלאה? למה לא לעשות באמת תכנית ריאליטי כזו? ואם כבר, אז יש לבצע גם "חילופי זוגות": תל-אביבים שמאלנים שיצטרכו לחסום כבישים, ומתנחלים שינסו לתפוס זיון בסיבוב עם הכלב בגינת שינקין. אחרי הכל, אם הקו בין העקרוני והזניח טושטש אפילו בידי גבר הגברים, גיבור ישראל המודרנית, עובד, למה שהוא ייפסל על ידי מוחו המושחת ממילא של מפיק טלוויזיה פלוני? הרי יש פה שלט? יש אס.אם.אס? יש מאבק? בא לציון גואל! ובכלל, כמה נעים להזות שניתן היה, ולו לרגע קט, להפוך את כל חיינו במרחב המזרח תיכוני לריאליטי, עם נעימת פתיחה, וידאו-צ'ט עם המפסידים וגלגלי הצלה. יש רק בעיה אחת עם זה, כמו שגם נחמה בת יפונה הבינה. היא שואלת את אברי גלעד: "תגיד, והערבים, הם גם לא קיימים?". לא, הוא עונה לה, אני חושב שהם דווקא אמיתיים.