לוק בסון, פעם במאי והיום בעיקר מפיק, חובר לג'ט לי (איתו כבר שיתף פעולה ב"נשיקת הדרקון") ולבמאי הטרי לואי לטרייה ומביא לנו את "ללא מחסום" ("Unleashed" בלעז, אני הייתי מתרגמת ל"משולח רסן", אבל לא שאלו), אגדה אורבנית מחוספסת המעיזה לשלב דרמה רגישה עם אווירת "יאללה מכות".
הסרט מגולל את סיפורו של דני (לי), גבר אשר חונך מילדותו לתפקד ככלב השמירה של בארט (בוב הוסקינס), גנגסטר דוחה במיוחד הפועל ברחובות גלזגו. בארט עונד על צווארו של דני קולר וכאשר הוא מוריד אותו ממנו דני הופך למכונת הרג משומנת הפועלת בשירותו. כך מתנהלים חייו של דני, המשמש את בארט בגביית החובות בעיר ואף נשלח על ידו לקרבות גלדיאטורים בלתי חוקיים, עד אשר בעליו נפגע לפתע בתאונת דרכים ודני מוצא עצמו איש חופשי.
עד לנקודה זו לטרייה מספק לנו סרט פעולה סטנדרטי (גם אם מסחרר), אבל אז הוא עושה את הבלתי ייאמן ולוקח הפסקת אקשן של 40 דקות (!). בחלק הזה של הסרט, דני המשוחרר והפצוע נתקל בסאם (מורגן פרימן), מכוון פסנתרים עיוור, וזה דואג לו ומטפל בו. סאם ובתו החורגת ויקטוריה (קרי קונדון) מאמצים את דני אל חיק משפחתם ומלמדים אותו, לראשונה בחייו, מהי אהבה, רכות, תרבות ואנושיות. בסופו של הסרט, כאשר בארט בא לחפש את הכלבלב האובד שלו, שני החלקים בסיפור נפגשים ודני עורך עם בעליו הקודמים עימות אחרון.
ברור כשמש, כי רק כשמישהו כמו בסון חתום על התסריט יהיה מי שיעז לקחת סרט מגוחך שכזה ברצינות, והמדהים הוא שהכול אכן מתייחסים למלאכה ברצינות - התסריטאי, הבמאי והשחקנים. העלילה מסופרת בכזו נחישות, סבלנות, הומור ורגישות עד שהצופה לא מתעכב על חוסר הסבירות (כיצד הופך איש לכלב צייתן, ממתי כלב זה נשק יום הדין, ואם כן, למה לא לקחת רוטוויילר מלכתחילה, כיצד סם מקבל את דני בזרועות פתוחות ומבלי לשאול שאלות, כיצד ייתכן שהוא אינו מודאג מהקשר בין דני בן ה-40 לויקטוריה בת ה-18, וכו') ונכנע לסיפור המקסים.
ג'ט לג
כלי מהותי נוסף להעברת הסיפור ללא גיחוך הוא המשחק. פתאום, בגיל 42, ג'ט לי מתגלה גם כשחקן (ועוד עם חוש הומור!). דמותו של דני כמעט ואינה מדברת והדבר פוטר את לי מעול השפה והמבטא שהקשו על הופעותיו הקודמות בסרטים אמריקנים. לי כל כך כובש בתפקיד, עד שבתום הסרט הקהל ירצה לאמץ את הילד הסיני המגודל משל היה אנג'לינה ג'ולי. מורגן פרימן, הפעם לא בתפקיד הקריין המספר, נותן, לטעמי, הופעה טובה בהרבה מזו שזיכתה אותו באוסקר. בוב הוסקינס, נהנה מכל רגע בתפקיד העסיסי של בארט הסדיסט, והצופה מתקשה לשנוא אותו. ורק קרי קונדון, מי שמגלמת את ויקטוריה, מפשלת. קונדון (בת ה-22, לא נעים) נראית כמו בת 30 המגלמת בת 18, ובמטרה להוכיח שהיא אינה מבוגרת מדי לתפקיד, מתיילדת ומתנהלת כבת 12. אבל היא לא מצליחה להרוס.
האקשן, המצוי כאמור בתחילתו ובסופו של בסרט, מצוין. כוריאוגרפית המכות, כמתבקש בעשור האחרון, היא של וו-פינג יואן (מי שיצר את הכוריאוגרפיה ל"נמר דרקון", סרטי המטריקס ו"להרוג את ביל"), וכשהוא עובד עם אמן לחימה כמו לי התוצאה היא עונג צרוף. סצנות הקרב המרהיבות אמנם לא הגיוניות בעליל, אך לי מבצע אותן בכזו קלילות מרקדת שאתה מאמין שהן הטבעיות בהתגלמותה. מעל הכול ניצבת העובדה, שלאחר שביותר מדי סרטי אקשן נאלצנו להסתפק בסצנות בהן הקרבות מפורקים לג'אמפ קאטים, קלוז-אפים ומיד-שוטים שתפקידם להסתיר את התפרים הגסים, ב"ללא מחסום" פינג חובר אל הפרטנר המושלם ואנו מקבלים קטעי אקשן מלהיבים המצולמים בפול-פריים שמאפשר להתפעם מהתנועות המלאות, המדויקות והמהירות של לי.
"ללא מחסום" הוא סרט פעולה בועט עם לב חם הלוקח את עצמו ברצינות, אבל לא יתירה, ומספק בידור מהנה בהחלט. זהו גם ללא ספק הסרט האמריקני הטוב ביותר של ג'ט לי, שמוכיח כי הוא שחקן לא רע אם רק נותנים לו תפקיד מתאים. אבל, וזה לא מפתיע, המהלך האמיץ והמקורי של הסרט הוא גם נקודת התורפה שלו. אנשים שיבואו לחזות בדרמת שחקנים רצינית, מחד, ומי שיחפשו סרט אקשן קיצי, מאידך, עלולים למצוא את הסרט חסר ולצאת לא מסופקים מבן-הכלאיים המוזר.