באדה בינגו

בחודשים האחרונים הפכתי לאדם מאמין. כבן ליוצא קיבוץ מזרע, שאביו עבד בילדותו בחזיריה ושסרב בעצמו להניח תפילין בבר מצווה, זו היתה חוויה מוזרה. מזמן לא האמנתי בכלום, וההערצה, בין אם מדובר בסמנתה פוקס ובין אם עסקינן במייקל ג'ורדן, תמיד היתה זרה לי. אבל מאז שהנחתי ידיי על הדי.וי.די של עונות "הסופרנוס" השונות, היתה אשתי עדה מדי ערב למחזה מוזר: עם סיום עוד פרק של הסופרנוס, ידיי היו מונפות כלפי מעלה כנושא תפילה, תוך מלמול לא ברור הבוקע מפי. אני מאמין באמונה שלמה בטוני, בסילביו, בכרמלה, במלפי, בכריס, ובעיקר באלוהים, הידוע גם בכינויו דייויד צ'ייס.

חשוב להדגיש שהחוויות המיסטיות הללו מתרחשות בתום צפייה בדי.וי.די של הסדרה, ולא בימי שישי בערב, עם סיום עוד פרק בערוץ 2. הסופרנוס היא סדרת טלוויזיה, ומכאן היא שואבת את כוחה (ולכך נגיע בהמשך), אבל מסתבר שהדבר הזה, שניבט מהמסכים בישראל, איננו ממש טלוויזיה, כי אם מכונה משוכללת של התעללות בצופים. זה התחיל כשב"רואים עולם" שידרו כתבה על אודות הסדרה קודם לפתיחת העונה החמישית, ובה גילו הצופים לתדהמתם שני ספוילרים (מילה שעדיין לא הגיעה למסדרונות רוממה): מותם של טוני בלונדטו ואדריאנה דה לה סרבה. זה המשיך בהזזה הבלתי נסבלת של שעות השידור על ידי טלעד והגיע לשיאו בביטול אחד הפרקים עקב התארכות מהדורת החדשות ושידורו של סרט בורקס משובח. לפחות במקומותינו, טלוויזיה היא לא המדיום הנכון לצפות ביצירת המופת הזאת.

גם אם צופים בגירסה המטולעדת (על מי אני עובד? צפיתי כמו גדול) הסופרנוס היא סדרה שחייבים לצפות בה פעמיים, לכל הפחות. ראשית, כשנכנסים לעניין ומבינים את היקף האירוע, אין כל סיבה לצפות במשהו אחר – סרט, סדרה או תוכנית ההתנתקות. שנית, "הסופרנוס" היא סדרה כל כך מורכבת, שבצפייה שנייה המתח מפנה את מקומו לקשת רחבה של רגשות, להבחנה בפרטים הקטנים, לאופן שבו המציאות מחלחלת לחלומות של טוני. בדיוק בגלל הצורך בצפייה הכפולה, טמון אושר גדול בהתמכרות ל"סופרנוס" דווקא בפורמט הדי.וי.די, במיוחד לאור העובדה שכעת יצא בארץ מארז העונה החמישית, שהסתיימה אצלנו ממש עכשיו.

הבונוסים בדי.וי.די מעטים וכוללים בעיקר פרשנות של הבמאים והכוכבים לחלק מפרקי הסדרה. לעיתים הפרשנות מיותרת, כמו בפרק הלפני האחרון, המלווה בקריינות של דריי די מתיאו, שמגלמת את אדריאנה דה לה סרבה, המובלת אל מותה. לה סרבה אמנם חושפת סודות משעשעים מאחורי הקלעים, אבל גם מקלקלת חלק מהסצינות בכך שהיא מסבירה אותן. הסופרנוס מצטיינת בדיאלוגים מבריקים, אלא שכוחה בתמונותיה ובשתיקותיה. כשכריסטופר מולטיסנטי רואה משפחה של אמריקאים פשוטים ועמוסים בילדים נכנסים למכונית חבוטה, ברור לגמרי שזה מה שגרם לו לשנות את דעתו ולא להצטרף לתוכנית להגנת עדים, גם בלי קולה האדיש של די מתיאו. הסדרה הבדיונית כל כך אמיתית בעבור המאמינים (סליחה, הצופים) שאתה ממש רוצה לשכוח שמאחורי זה מסתתרת עבודת הפקה אפורה ושחקנים בשר ודם, כמו די מתיאו (שמצטיירת כדמות אינטליגנטית ובטוחה בעצמה בהרבה מאדריאנה, אבל גם מעניינת פחות).

מייק פיגיס, שביים את פרק 10, מספק זווית מעניינת יותר. פיגיס חושף את המכונה המורכבת שיוצרת את הנס הטלווויוני הזה. כבמאי, שרגיל לשלוט בכל היבט של סרטיו, מודה פיגיס שהתקשה להסתגל לשיטה של הסופרנוס: צ'ייס, יוצר הסדרה, שולט בכל אספקט בהפקה, כשהבמאי מתרכז אך ורק בעבודה הטכנית של הביום ומסיים את תפקידו עם צילום השוט האחרון. בסיום הפרק אותו ביים פיגיס, חוזר טוני להרגליו הישנים, מקניט את אחותו וגורם לה להתפרצות זעם מוטרפת, מייד לאחר שנגמלה לכאורה מכך בסדנה של שליטה בכעסים. פיגיס אומר שלא היה לו קל עם כך שאין שינוי אמיתי בסיום הפרק, בניגוד לסרטים אותם ביים, אבל זהו סודה של הסופרנוס: המשכיות, היכולת לא לפתור ולסגור שום סיפור (אלא אם כן מדובר בגופות הרבות שנערמות, או ליתר דיוק, נקברות ונזרקות לים) והאפשרות לוותר על הקתרזיס האמריקאי והשקרי של הוליווד. כך גם מסתיים הפרק האחרון של העונה החמישית: לכאורה, טוני פתר את רוב בעיותיו, אבל הצופים יודעים שבאופק כבר אורבת לו סכנה גדולה.

וכאן מגיעות הבשורות הרעות באמת: בקרוב זה הולך להסתיים. אמנם לאחרונה התבשרנו כי צ'ייס ניאות להוסיף פרקי בונוס לעונה השישית, שיועדה להיות האחרונה, אבל לאחר מכן הוא מתעתד לפרוש ולהוציא לפועל מספר פרויקטים קולנועיים. כאדם מאמין, אסיים בפנייה אישית: מר צ'ייס, תסתכל לי בעיניים. אל תגיד לי שיש סדרות אחרות שאוכל לעבור אליהן, אל תספר שגם הן חלק מארץ הטלוויזיה. אל תפנה אותנו מהסדרה שלך. אני עדיין מחכה לנס.