השעה היתה בערך אחת-עשרה לפני הצהריים באמצע אוקטובר. השמש לא זרחה ונוף מרגלות הגבעות נראה צלול כלאחר גשם חזק. לבשתי את החליפה הכחולה שלי וחולצה כחולה כהה שמטפחת הציצה מהכיס שלה, ענבתי עניבה, נעלתי נעליים שחורות וגרבתי גרבי צמר שחורים ששעונים בצבע כחול כהה מצוירים עליהם. הייתי מסודר, נקי, מגולח ופיכח, ולא היה אכפת לי מי י?דע זאת. הייתי כל מה שבלש פרטי לבוש היטב אמור להיות. באתי לבקר ארבעה מיליוני דולרים.
גובהו של אולם הכניסה בבית סטרנווד היה כגובה שתי קומות. מעל דלתות הכניסה שהיו רחבות מספיק למעבר של עדר פילים הודים היה ויטראז' רחב שהציג אביר בשריון כהה שמנסה להציל גבירה קשורה לעץ שלא לבשה כלום, אבל שערה היה ארוך מספיק להסתיר את גופה. האביר הרים את סוכך העיניים של הקסדה שלו לשם הנימוס והתעסק עם החבלים שבהם קשרו את הגבירה לעץ, אך ללא הצלחה רבה. עמדתי שם וחשבתי שאילו גרתי בבית הזה, במוקדם או במאוחר הייתי נאלץ לטפס לשם ולעזור לו. לא נראה שהוא באמת מתאמץ.
בקצה המסדרון היו דלתות זכוכית שהובילו החוצה ומעבר להן השתרע דשא בוהק עד למוסך סגור לבן, שבחזיתו עמד נהג צנום וכהה במכנסיים שחורים מבריקים וצחצח מכונית פאקארד בעלת גג נפתח. מאחורי המוסך היו כמה עצי נוי שנגזמו בקפידה כפי שגוזזים שיער של כלבי פודל. מעבר להם היתה חממה גדולה שגגה מעוגל ואחריה עצים נוספים, ומעבר לכל זה הקו המוצק, הלא אחיד והמוכר של מרגלות הגבעות.
בקצה המזרחי של אולם הכניסה הוביל גרם מדרגות מרוצף אל יציע בעל מעקה מברזל מעובד ואל עוד רומנסה מוויטראז'. כיסאות נוקשים וגדולים ועליהם כריות קטיפה אדומות ומעוגלות היו דחוקים סביב בגומחות שבקירות. נדמה שאיש לא ישב עליהם מעולם. במרכז הקיר המערבי נקבעה אח גדולה וריקה וסביבה מסך נחושת מורכב מארבעה לוחות תלויים, ומעל האח היה לזבז שי?ש שבפינותיו קופידונים. מעל הלזבז היה תלוי דיוקן שמן גדול ומעליו היו תלויים שני נסי פרשים מוצלבים וממוסגרים, שחוררו קליעים או אכל עש. בדיוקן ניצב בנוקשות קצין במדי טקס גדודיים, בערך מתקופת מלחמת מקסיקו. לקצין היו זקנקן מחודד, שחור ומסודר, שפם שחור, עיניים לוהטות וחודרות, שחורות כפחם, ומראה כללי של אדם שכדאי להשביע את רצונו. זה ודאי סבו של גנרל סטרנווד. לא ייתכן שזה הגנרל עצמו, אף ששמעתי שהוא מבוגר מכפי שאפשר לצפות מאב לשתי בנות שהן עדיין בשנות העשרים המסוכנות לחייהן.
בזמן שהייתי שקוע בעיניים השחורות הלוהטות נפתחה דלת אי-שם מתחת לגרם מדרגות. זה לא היה רב המשרתים. זאת היתה בחורה.
היא היתה בערך בת עשרים, קטנה ובעלת מבנה גוף עדין, אבל היא נראתה נמרצת. היא לבשה מכנסיים כחולים שהלמו אותה. היא הלכה כאילו היא צפה. שערה היה גל חום-זהוב, קצר בהרבה מהאופנה הנוכחית של תלתלים עד הכתפיים המסתלסלים פנימה. צבע עיניה היה כחול-אפור, והן היו כמעט חסרות הבעה כשהתבוננו בי. היא התקרבה אלי ופערה את פיה בחיוך והיו לה שיניים קטנות וטורפניות, לבנות כגלעינים טריים של תפוז ונוצצות כחרסינה. הן נצצו בין שפתיה הדקות והמתוחות מדי. פניה היו חסרות צבע ולא נראו בריאות.
"אתה גבוה, מה?" אמרה.
"לא בכוונה."
עיניה התרחבו. היא תמהה. היא חשבה. הבחנתי, גם על בסיס ההיכרות הקצרה הזאת, שחשיבה תמיד תהיה טרחה בשבילה.
"וגם נאה," אמרה. "ואני בטוחה שאתה יודע את זה." הגבתי בנהמה.
"איך קוראים לך?"
"ריילי," אמרתי. "ריילי מ?לו?נ?ה."
"זה שם מוזר." היא נשכה את שפתה התחתונה והפנתה קלות את ראשה וצידדה אלי מבט. אחר כך השפילה את ריסיה עד שכמעט ליטפו את לחייה והרימה אותם שוב לאט, כמו מסך תיאטרון. עוד אלמד להכיר את התרגיל הזה. הוא נועד לגרום לי להתהפך על הגב ולהניף את ארבע כפותי באוויר.
"אתה מתאגרף?" שאלה כשלא עשיתי את זה.
"לא בדיוק. אני בלש."
"א א " היא טלטלה את שערה בכעס, וצבעו העשיר נצץ באור העמום מעט של אולם הכניסה הגדול. "אתה לועג לי."
"אהה."
"מה?"
"נו, באמת," אמרתי. "שמעת אותי."
"לא אמרת כלום. אתה סתם קנטרן." היא הרימה אגודל ונשכה אותו. צורתו היתה מוזרה, הוא היה דק וצר כמו אצבע נוספת, ללא עיקול במפרק הראשון. היא נשכה אותו ומצצה אותו לאט, מסובבת אותו בפיה כמו תינוקת שמחזיקה מוצץ.
"אתה ממש גבוה," אמרה. אחר כך צחקקה בעונג פרטי. היא הפנתה את גופה לאט ובגמישות בלי להרים את כפות רגליה. ידיה נשמטו ברפיון לצדי גופה. היא עמדה על קצות האצבעות והטתה את גופה לעברי. היא נפלה היישר לתוך זרועותי. היה עלי לתפוס אותה או להניח לראשה להיחבט ברצפת הפסיפס. תפסתי אותה בבתי השחי שלה ורגליה התרפו מיד. נאלצתי להצמיד אותה אלי כדי להרים אותה. כשראשה היה צמוד לחזה שלי היא הפנתה אותו וצחקקה.
"אתה חמוד," צחקקה. "גם אני חמודה."
לא אמרתי דבר. רב המשרתים בחר ברגע הנוח הזה לשוב בדלתות הזכוכית וראה אותי מחזיק אותה.
נדמה שזה לא מטריד אותו. הוא היה גבוה, רזה וכסוף, בן שישים פחות או יותר. היו לו עיניים כחולות מרוחקות זו מזו ככל שעיניים יכולות להיות. עורו היה חלק ובוהק והוא נע כאדם בעל שרירים חזקים מאוד. הוא הלך לעברנו לאט והנערה השתחררה מאחיזתי. היא רצה אל המדרגות ועלתה בהן בקלילות של איילה. היא נעלמה לפני שהספקתי לשאוף שאיפה עמוקה ולנשוף את האוויר.
רב המשרתים אמר בקול חדגוני: "הגנרל יקבל אותך כעת, מר מארלו."
הרמתי את הלסת התחתונה שלי מהחזה והנהנתי. "מי זאת?"
"העלמה כרמן סטרנווד, אדוני."
"אתם צריכים לגמול אותה. היא נראית מבוגרת מספיק."
הוא הביט בי בכובד ראש וחזר על דבריו.
"השינה הגדולה", ריימונד צ'נדלר (סדרת עקבות, הוצאת כתר)