כשהפנטזיה הגדולה ביותר שלך היא חבר שיאזין וימלא חלל ריק, לוק היינס הוא כנראה לא הבחירה הכי נבונה. היינס שייך למגזר המניאקי ההוא של האנשים שלא מחזירים טלפונים, מכירים את אלה? העניין הוא, שרובם אפילו לא שווים את הטרחה. היינס דווקא כן.
"Do not go where the path may lead, go instead where there is no path and leave a trail" (ראלף וואלדו אמרסון)
מתחילת שנות ה-90 היינס הוא עוף בריטי מוזר שמפיץ ציניות אמנותית ורדיקלית עם שיניים קידמיות רקובות וסטייל כללי של סופר מתוסכל ומיזנטרופ עירוני זועם. לשם שינוי, הוא גם סינגר-סונגרייטר אותנטי ומקורי להפליא. סינגר-סונגרייטר הוא אולי מונח שהולם יותר יוצרים טוטאליים וקלאסיים כמו בילי בראג או דילן, אך הוא מציע מחסה ראוי גם להיינס, שבניגוד למשל לשניים האחרים, מוותר על המיסיונריות ומעניק להפקה מקום יוצא דופן - והיא משלימה בסופו של דבר כחלק אינטגרלי, את המבנה הבסיסי של השירים שהוא כותב. במוזיקה של היינס משתקף לא מעט חוש הומור סרקסטי והיא מתעדת בהקפדה את חייו שנוטפים אנגליות קונסרבטיבית. כמו כל בריטי משכיל המכבד את עצמו, היינס ניזון מקריאה פסאודו-פלצנית של ספרות עבת כרס מהמאה ה-19, הוא מכור למחזות פריקיים ולקאברטים, אפילו הפולמוס האינטנסיבי שלו עם המוות (עם איזכורים תדירים לג'ק המרטש ובלה לגוסי) תמיד לבש תצורה גותית אנגלית משהו לאורך קריירה בת 15 שנה, ויש לו גם איזושהי משיכה עזה לכתיבה על בן שרוצה להיות בת שרוצה להיות בן שרוצה להיות...
"People often mistake me for an incredibly miserable person. It's not as obvious as that but I thought I'd play up to it" (לוק היינס)
עקבתי באדיקות פנאטית אחרי הפיגורה המיסתורית שלו ואחרי שני הפרוייקטים המרתקים ה-Auteurs ובלק בוקס רקורדר עד סוף הניינטיז, עד שזנחתי אותו לשנתיים תמימות מהסיבה הפשוטה שהייתי מוכרח לעשות הפסקה קצרה. כשחזרתי להאזין לחומרים האחרונים שלו הבנתי שאפילו הוא נדלק על אלקטרוניקה. בשלושת אלבומי הסולו האחרונים שלו מבצבצים לא מעט ניואנסים אלקטרוניים בהפקה מהוקצעת (כהרגלו), ואפילו קטע אחד שלם (!) של רייב טכנו אסידי וטראשי כמו שהיו עושים פעם באנגליה של תחילת ה-90 והיום קוראים לזה טראנס. הקטע הזה, "Essexmania" שחותם פסקול לסרט הזוי שכתב ונקרא"Christie Malry's Double Entry" מ-2001, הוא מעין חצי בדיחה על תרבות האקסטזי והשתייה המופרזת של הבריטים - נקרא לזה פרודיה נוסח היינס על הבליצקריג הכימיקלי האכזרי שהם מטיחים בגופם השדוף כמעט בכל סוף שבוע.
עוד בוואלה!
בנו של כורה הפחם
כדי להימנע מרושם מוטעה - לוק היינס אינו עוסק באלקטרוניקה. הוא כותב שירי גיטרות מלוטשים עם מילים ולחן כמו שאף אחד אחר לא עושה או עשה אי פעם. ב-92', עם "New Wave" - אלבום הבכורה של האוטרז, הוא הפליג בכישורי הפרפראזות האינדיבידואליות שלו לאיך כותבים שירי פופ מושלמים שעוסקים בחיי העיר הגדולה. לונדון במקרה שלו. הוא עשה זאת בנימה מקאברית שאינה מאולצת, ואינה נובעת או קשורה ישירות לבריט-פופ - התפאורה הצעקנית שעטפה את לונדון של אותה תקופה. "Show Girl", השיר הפותח, הוא אחת היציאות המשובחות של שנות ה-90', שחשף פנטזיה קינקית: חתונה עם חשפנית. בעקיפין מדובר בביקורת די חריפה על הנשים האנגליות הקפואות והחנוטות ושוב בנימה הסרקסטית הייחודית לו: "היא לא יכולה לעבוד במהלך החורף. אני לעומת זאת, לא יכול לעבוד בכל עת...התחתנתי עם חשפנית, זה יימשך לנצח".
מאוחר יותר המשיך היינס לכיוון נטול דיסטורשנים ועמוס עגמומיות של תחנת אנדגראונד נטושה לפנות בוקר עם הפרוייקט המשובח בלאק בוקס ריקורדר. על עטיפת האלבום הראשון (מתוך שלושה) של ב.ב.ר מופיע בחור הלבוש כדראג קווין על פי צו אופנת הגלאם רוק של שנות ה-70, כשהוא עומד בפתח מכרה פחם שבו עבד אביו כל חייו, כשמולו עומד האב קשה היום חבוט ומרוט. בפנים, העולם הפנימי והיצרי של היינס מקבל לראשונה ביטוי נשי באמצעות שירה מדוקלמת של שרה ניקסי באלבום מדהים (באמת מדהים) שעוסק בילדות מנותקת מהעולם החיצון. המחצית השנייה של חייו הבוגרים מאופיינים גם בריאליזם בריא - יש פה שיר על העדר האופציה למשפחה אידיאלית (כי אין דבר כזה), ואווירה כללית, שמהדקת כמו חבל תלייה סביב הצוואר את חוקי הטבע הנוקשים של החיים בשאון הגדול.
היינס חבש מאז ומתמיד כדרך קבע שתי מסיכות: מצד אחד הוא נסיך אציל ומקומי ששואל וחוקר אלמנטים סוציאליים ו"מלוכלכים" מתוך היררכית המעמדות הבריטית ובעיקר מהחברה האנגלית "הגבוהה" של המאה ה-19, ומפזר אותם על המוזיקה שהוא כותב. מצד שני יש לו לפעמים, איך לומר, מעין ריח של זמר חתונות סוג ז' בגילופין שנעזר בבדיחות פרטיות שרק קהל המאזינים האנגלי שלו עשוי להבין בשנייה הראשונה (מי לחש ריי דייוויס?), בכך היינס מחדד חוויה שיוצרת אצלך תחושה שאתה זר ומנוכר. אתה לא מהמחנה שלו אם לא גדלת בקומה השלישית של כל הבועה הויקטוריאנית הזאת, והשירים שלו הם קצת אנטי-אוניברסליים ועדיין, איכשהו, נגישים ממש כמו במבה מתוקה.
"This is Oliver Twist, pissing over Brittania" (לוק היינס)
בניגוד לקופסאות אחרות ומשעממות בטירוף שיצאו בחמש השנים האחרונות, ובדומה אולי לקופסה אדומה ויוקרתית שמכילה את כל הסינגלים של הקינקס אי פעם, האוסף המפלצתי הנ"ל הוא כנראה חובה תרבותית בין כל ארבע קירות המכבדים אנגלופיליות אותנטית, והוא מאגד בתוכו יותר מ-60 שירים סינגלים, בי-סיידס ונפיחות שונות ומשונות של היינס מ-13 השנים האחרונות, שאיכשהו מצליחות להכיל תובנה חדשה שוב ושוב. גם השירים הפחות טובים שמייצגים כאן רגעי משבר קצרים של היינס הפורה במיוחד, מצליחים לתרגם את השפה הפופית והתיאטרלית שלו לרפליקה מסקרנת ומעוררת מחשבה.
"...בטח.." (היינס מתוך ראיון שפורסם ברשת בתשובה לשאלה האם חלם להיות כותב שירים עוד כשהיה בן 10)
לוק היינס, "Luke Haines Is Dead" (הליקון, EMI)