כשרבין היה ראש ממשלה

כבר לא יצא לי להתבגר באנגליה של שנות השבעים, את קינג קרימזון לא אראה על הבמה ובתיבת הדואר שלי לא ינחת עותק של המלודי מייקר עם ג'תרו טול על השער. יש דברים שלומדים לחיות איתם, אבל אין סיבה להפסיק לפנטז על מה היה אילו. מקור טוב למחשבות שכאלה נמצא תמיד בספרים, שמהווים מצע נפלא להפלגות דמיוניות שכאלה. לרוב, הפלגות שמתנפצות בהתרסקות על קרחון כשהספר מעובד לסרט. לא כך במקרה של "מועדון האידיוטים".

רומן ההתבגרות של ג'ונתן קו, שתורגם לעברית לפני כשנתיים וחצי, הפך באדיבות הבי.בי.סי לסדרת טלוויזיה בת שלושה פרקים, שתשודר החל מהערב (ג') בערוץ יס פלוס בשעה 22:00. 3 נערים בברמינגהם של שנת 74', לומדים בתיכון, מנסים לזיין בפעם הראשונה, מנסים להקים להקה שלא תהיה מושפעת מהסולואים של אריק קלפטון, לא תגנוב אקורדים מלהקת יס ולא תנסה להיות מתוחכמת יותר מאמרסון, לייק ופאלמר, ומנסים לתפקד במשפחות לא מתפקדות. ברקע ההורים מנסים להתפרנס, בוגדים בבני הזוג, מתחזקים את מעמד הפועלים ושונאים את ה-IRA. מושלם.

בן טרוטר, דאג אנדרסון ופיליפ צ'יס הם לא חברים שלי, גם אף פעם לא היו לי כאלה, למרות שמאוד רציתי. פשוט לא היו כאלה בנמצא, ולו בגלל שבשנות השמונים אי שם באזור השרון לא הלכנו עם חליפה ועניבה לבית הספר. חוסר ההכרות בינינו לא מפריע להם, ל-3 הגיבורים בסדרה שאין בה גיבור אחד מובהק, לפחות בפרק שתראו הערב, להתנהג כאילו אכלנו ביחד פיש אנד צ'יפס מאז ומתמיד. אולי בגלל שאין הרבה הבדל בין אנגליה של לפני 30 שנה לבין פרבר בגוש דן של לפני 15 שנה.

גיל ההתבגרות, על כל סממניו, זה אותו חרא בכל מקום ובכל זמן, ומסתבר שגם בכל מדיום. האופן שבו קו? ניסח את הדברים בספר, בהומור משובח ובכאב נוסטלגי, עובר גם לגרסה הטלוויזיונית, למרות שאת התסריט עיבדו דיק קלמנט, יליד 1937 ואיאן לפרנייס, שבא לעולם באותה השנה בדיוק – 24 שנים לפני קו. קשישותם של המעבדים אולי רק הוסיפה. האירוניה הפכה מעט מושחזת יותר, הדימויים הוויזואליים, שכל קורא יוצר לעצמו, הפכו ברורים יותר והאמת שגם מצחיקים יותר. לא מדובר בעוד דרמה בריטית אפרורית וגשומה על מעמד הפועלים. התיכון שבו לומדת החבורה קצת קודר, אבל בהחלט שמח. אולי בגלל שאין להם חצ'קונים.

המכנסיים המתרחבים בקצה הם העיקר אבל לא הדבר היחידי שמעורר נוסטלגיה בסדרה. תיעוד העובדה שעד לפני לא הרבה זמן היו לפועלים במפעל קצת כוח, ש"איגוד מקצועי" לא היה מילת גנאי, אלא תיאור לכוח פוליטי רלבנטי שאי אפשר להתעלם ממנו, וש"צווארון כחול" זה משהו שמתקיים בזכות עצמו, מקיים את ילדיו ולעיתים גם בוגד באישתו. קסם הסבנטיז שניבט מהמסך הוא לא בזכות גברים עם שיער עד הכתפיים ושפם פורנו, אלא בגלל פשטות החיים. של המתבגרים ושל המבוגרים, מסובכים ככל שיהיו.

למרות שברירת המחדל היא תמיד, אבל תמיד, לקרוא את הספר, אפילו במחיר וויתור על העיבוד הקולנועי/טלוויזיוני, במקרה הזה, אין הכרעה ברורה, ו"מועדון האידיוטים" נשארת מצוינת ולא מאכזבת גם על המסך.