מהיכן באה המוזה? למי היא שייכת? האם היא ניתנת להעברה? האם לטקסט ספרותי יש יותר ממחבר אחד? "הקטרקט בעיני הרוח" ספרו השני של אופיר טושה גפלה, אשר ספרו הראשון, "עולם הסוף", התבלט בנופה של הספרות הישראלית הצעירה בשנים האחרונות, עוסק בהרחבה בכל השאלות הללו. דמות מסתורית של רוצח סדרתי בשם "צייד הכשרונות" מאתר עשרה סופרים מתחילים, אשר מתחבטים בעצמם בשאלות ארס-פואטיות הסובבות סביב יכולתם לכתוב. הצייד, כאמור, מאתר אותם, רוצח אותם, ומשל היה ערפד בקומיקס פופולרי- יונק מהם את המוזה והדמיון. נשמע מעניין? אז זהו, העניין, מתישהו לאחר הרצח הראשון של הצייד, מת ונעלם.
זוכרים, נגיד, שהייתם ילדים, וקיבלתם משחק מסוים שרציתם ואז גיליתם שמאחורי המשחק יש בעצם מטרה חינוכית מאולצת? תחושה דומה, בסיסית ומוכרת של אכזבה קשה וכייף מבוטל, עולים גם מספרו החדש של גפלה. הסיבה לאכזבה פשוטה: אם בספרו הראשון גפלה בחר להתכתב עם ספרות המדע הבדיוני, ולהוסיף לה מעין "ערך מוסף" של ספרות יפה, הרי שבספרו החדש הוא עושה את אותו הדבר, אלא הפעם עם ספרות המתח. אני לא חובב מושבע של מתח, אבל בכל זאת- כמה דברים בסיסיים אני מצפה למצוא בספר מתח, כאשר הדבר הבולט הוא איזה מתח שילווה אותי לפחות בחלק מן הקריאה. "הקטרקט בעיני הרוח", אשר בנוי לפי תבניות הז'אנר הללו, מה לעשות, לא מותח בכלל.
תשעה סיפורים יותר מדי
מילא המתח שהינו רק אמצעי. גפלה, באמצעות המרדף אחרי הרוצח הסדרתי של הכשרונות, מבקש למעשה לדון בשאלות ארס- פואטיות כבדות משקל. רונה רביבי, למשל, הדמות החביבה והמשעשעת ביותר, אולי, מבין הנרצחים, מבקשת לכתוב ספר על מנת לבייש את רות- חברתה לשעבר ושכנתה בהווה בשכונת וילות בקיסריה ששכבה עם בעלה של רונה. לאחר שרונה גילתה שרות החלה לחטוא בכתיבה, היא מבקשת לצוד את רעיונותיה ולפרסם אותם קודם. המוזה, על פי גברת רביבי הנבגדת, יונקת מהתשוקה האנושית לנקמה, ממש כפי שאצל דמויות אחרות שיפלו בסופו של דבר קורבן לרוצח הסדרתי, המוזה מקושרת לחוויות פסיכולוגיות אחרות. סיפור אחד כזה הוא נחמד, והאחר משעשע, אך "הקטרקט בעיני הרוח" מורכב מעשרה סיפורים מפורטים ומסובכים על עשר מוזות שונות, וסיומו הקונצפטואלי של כל סיפור וסיפור נותר צפוי ומאכזב.
גפלה הוא כותב מוכשר - כתיבתו אינטיליגנטית, קולחת, משעשעת לעיתים, והנושאים הפילוסופיים שהוא מעלה מאתגרים. יחד עם זאת - תחושה כבדה של החמצה עולה, כאמור, עוד הרבה לפני שהקריאה ברומן מסתיימת. משהו אובד, כנראה, שמנסים לכתוב בז'אנר מסוים, "פופולרי" כמו המתח, מתוך עודף של תחכום ומודעות עצמית. התוצאה היא לא סיפור מתח טוב, ולמרבה הצער גם התחכום, כמו המוזות המסתוריות ברומן, נעלמות חיש כלא היו. לפעמים עדיף ציפור אחת ביד משתיים על העץ.